שלום חבר ירייה אחת גורלית. פתק מוכתם מדם, עם מילות שיר השלום. דמותו של האיש ההוא, כמו בשירו של נתן יונתן, שכבר איננו. זה מה שנשאר לנו מימי התום. 16 שנים חלפו, ועדיין, הצמרמורת של הלילה ההוא מברווזת את עורנו והשיער סומר על העורף.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.
למרגלות ההר נולד, ליד הנחל
יידוד פזור נפש על ההר או בבכאים
ובנופלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו
יקנו לו אחוזת עולם
ליד אמות המים השקטות
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות
וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
אשר היה כערבות הבוכיות.
עוד שנה, וגעגועים ואנו שוב כאן, ועוד שנה חלפה. האולפנים התמלאו, שוב, במי שעבדו איתך, במי שהיו לצידך, במי שהעריצו אותך, ובמי שזיכרונך מעלה בהם רגשות עזים של געגועים.
אלה געגועים למה שהיה פעם תום ישראלי. תום כזה שגרם לנו להאמין שהאויבים שלנו עטופים כאפיות, בחגורתם נטועה "שבארייה", על פניהם זקן מדובלל, והם כפריים המבקשים להסיגנו מאדמות הטרשים שלהם, בחזרה אל הערים של קוביות הבטון האורבאניות שלנו.
אלה געגועים לתמימות שהייתה כאן לפני שהלכת. געגועים אפילו לעימות הפוליטי המוכר בין ימין לשמאל, עם חזית אמצעית של חובשי הכיפות, שטלטלה את השלטון במקצב אחיד, כמו מטרונום המאזן את הצליל העולה מן הפסנתר. ואולי בכלל אלה צלילי האקורדיון המנגן על הגורן, כשבחורות עם קוקו וסרפאן קוראות על הגורן את פושקין.
אלה געגועים לחברה ישראלית שעצרה את נשימתה מול שידורי ערוץ הטלוויזיה היחיד, כאשר אנואר סאדאת ירד מכבש המטוס. אלה געגועים לחברה ישראלית שתמונת הלוחמים שפרצו, תחת פיקודך, אל העיר העתיקה של ירושלים, ומזילים דמעה מול הכותל המערבי, עדיין גורמת לה להתרגש.
הרעות אלה געגועים לעולם מוסרי וערכי, שגבה ממך את ראשות הממשלה הראשונה שלך, בעבור חשבון דולרי שנותר מכהונתך כשגריר בארה"ב. אלה געגועים לדור של פליטי חורבן אירופה שבא הנה והקים פה מדינה. אלה געגועים לדור שהכיר את הרעות דרך חיים גורי, ונהג במדינה שלנו כאילו הייתה שלו עצמו, מתוך הקרבה מלאה וכוונה כנה ומלאה לתת, ולא "שלו עצמו" בשביל לקחת.
הרעות נשאנוך בלי מילים
אפורה עקשנית ושותקת
מלילות האימה הגדולים
את נותרת בהירה ודולקת.
אלה געגועים. ממש כמו בשיר "...חופים, הם לפעמים געגועים לנחל..."
חוף הנחל של החברה הישראלית אלה געגועיו של חוף החברה הישראלית, לנחל של רצון טוב והקרבה, מנהיגות וצנעה. זה הנחל שזרם כאן פעם, והשקה את חיינו במים זכים של אחווה, ערבות הדדית ושאיפה כנה ואמיתית לביטחון ושלום.
כשהנחל הזה עוד השקה את שדותינו, וזרמיו הפיחו חיים בעמקים ובגאיות של הישראליות שלנו, עברנו יחדיו דרך רכבת ההרים של התקומה הישראלית. החזקנו ידיים במלחמות ובשפל כלכלי, התחבקנו כשזכינו באיזו תחרות שירים או גביע אירופה בכדורסל, חילצנו מטוס של אחים חטופים מאפריקה בלי לבדוק "כמה זה עולה לנו", ונשמנו יחד לרווחה כאשר הודיעו לנו במוצאי שבת שמטוסינו חזרו בשלום מתקיפה בעירק.
הזרם נדם זרם הנחל הזה, שכולו רעות, אחווה ותום, פסק ברגע אחד, ונדם.
ראינו שהאויב שלנו הוא לא זה שמנסה לגנוב "גדה" מהנחל שלנו, אלא אנחנו שכבר לא מזרימים אל הנחל הזה מים של רעות, ערבות הדדית ואחווה.
נוכחנו שמים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה, אבל, שבהעדרה, אין לנו כל תוקף מוסרי וזכות קיום, אש התמיד שלנו תכבה, ונהרות לא יזרמו בכלל. ורק איש אחד, בשם מגן דהרי, עדיין רוכב על אופנוע עם דגל של "לאהוב".
התעוררנו התעוררנו מן האשליה שלפיה האויב שלנו לובש כאפיה כשהוא מטיל מורא בארצנו. הבנו שלבושו של האויב אינו סימן הזיהוי הנכון. מצאנו שהוא בהחלט יכול ללבוש קפוטה ושטריימל כשהוא שולח יד חצופה וגזלנית לכיסינו, או להיות לבוש בג'ינס כשהוא מטיל רפש ודופי ציבורי בקהל אברכים כאילו היו עדר אחיד.
הפנמנו, שכל אדם בעל עיוות רעיוני, יכול להפוך לרוצח נתעב, ולהטיל את מימי השופכין שלו בערוץ המזין את נחל החיים שלנו. התברר לנו שגם הרבי וגם הקאדי יכולים לטפח רשע רעיוני המוליד רוצחים, בין שהם חגורים בחגורות נפץ ועולים על אוטובוסים, ובין שהם נוטלים נשק אוטומאטי וטובחים במתפללים מוסלמים, ובין שהם יורים בראש הממשלה שלנו מטווח אפס ולראשם כיפה.
התחוור לנו, לצערנו, שגם שליחי הציבור שלנו, העומדים על מרפסות בכיכר העיר ומטפחים שנאה פנימית, בעצם מלבים את האש המאכלת את האחווה שלנו. והבנו שגם ציור עם צלב נאצי, וגם ארון קבורה שעליו נכתב שמו של מנהיג, הם נשק של אויב, ולא מחאה לגיטימית של ידיד.
הבנו והפנמנו הבנו, שהסרטן המאכל אותנו, אינו רק תולדה של סכנת הכחדה המביאה איתה "אורניום מועשר" מחוות גידול של מטורפים בארצות ניכר, אלא שהיא יכולה גם להיות תאוות בצע הנישאת על גבי קרטון של "חלב מועשר".
הבנו, שהסכנה הקיומית לשפיות המוסרית והערכית שלנו, לא טמונה רק בספרי הלימוד של שכנינו, אלא גם, ובעיקר, בספרי הלימוד שלנו. בספרות המולידה "שובבות נערים" המציירת צלבי נאצים על קברות של מוסלמים, ומטילה "תג-מחיר" על מוסריותה של החברה הישראלית כולה. הבנו שטרור עם כאפיה וטרור עם ציצית, שניהם כאחד כורתים את הענף המוסרי של הקוממיות היהודית.
מצאנו ששליחי הציבור שלנו, מוסריותם, ערכיהם וחזונם, חשובים לא פחות מאלה של שליחי הציבור של שכנינו.
אבל יותר מכל אלה, מצאנו, חבר יקר,מצאנו את עצמנו.
מצאנו, את עצמנו כבר שלושה חודשים שאנחנו מנהלים קרב על מה שאבד לנו ביום שהלכת מכאן. את צליל הד הירייה שקטף אותך ואת התמימות שלנו, לקח לנו המון זמן לעכל. הצליל הזה, חבר יקר, לא נדם. הצליל הזה הלך והתגבר לקול שאון ציבורי אדיר. כולנו התגייסנו למען כולנו. לראשונה מאז הוקמה המדינה, אנחנו שוב הולכים ליצור ביחד עתיד טוב יותר.
נכון. אנחנו עדיין לא הולכים על כל הקופה. עדיין לא בגרנו כדי להפנים שלערבות הדדית ולרעות יש משמעות אוניברסאלית, הרבה מעבר למה שזורם על פני מי הנחל שלנו. עוד לא התחברנו למעגל השלם של מי הנחל הגדול של החיים, ועוד לא קישרנו את מלוא מעגל המים של גשם, מים, התאדות, עננים, גשם, מים וחוזר חלילה. אנחנו עדיין תקועים במחשבה שהנחל שלנו, הוא רק שלנו, והמים הזכים שלנו זורמים "לאנשהו" ובאים "מאיפשהו".
רק את עצמנו, לא את שכנינו אמת. אנחנו עדיין לא מחפשים גם רעות פנימית וחירות כלכלית, וגם שלום עם שכנינו ופריחה תרבותית.
בשלב זה אנחנו מסתפקים בכך שמצאנו את עצמנו. אנחנו עושים הכל על-מנת לייצר מחדש את הדבק המחבר אותנו כחברה. זה קשה כאשר אתה ודורך כבר לא כאן, ואלה שנשארו כבר עייפו ועיניהם כלות במראה שהיה כאן עד לא מזמן.
ושמעון, שלא הייתם חברים טובים במשך רוב הדרך, זה שקראת לו "חתרן", הוא דווקא עדיין איתנו, לשמחתנו. ושמעון עושה הכל כדי לסייע לנו למצוא מחדש את עצמנו. מסתבר שהעלבון שהטחת בו משמש אותו, ואותנו, דווקא די טוב, ושמעון, עדיין חותר איתנו על המים הדלוחים שזורמים, בתוך מה שנשאר מהנחל, הכמעט יבש הזה, של מוסר וערכיות בציבוריות שלנו.
שלום, חבר אז חבר.
הלכת מאיתנו בטרם עת.
שאון ההמון שנדם איתך, עכשיו שוב מתעורר.
יש כאן עם, והוא חוזר.
ואתה חבר, למרות הכל, עדיין, מאוד, אבל מאוד - חסר.
