ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה היה האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון, כך אפשר לומר במבחן התוצאה. כמו כל פוליטיקאי, צ'רצ'יל חשב לתרגם את מנהיגותו המופלאה (לא כלפינו היהודים, שכן בריטניה אכפה את הספר הלבן ומנעה הצלת יהודים בכל כוחה גם במשך המלחמה) גם בבחירות הראשונות שאחריה, אלא שאז הוא כבר לא היה האיש הנכון במקום הנכון בזמן הנכון, והובס על-ידי האומנת.
האומנת היא כמובן המדינה האומנת, אותה יצירה פוליטית מופלאה המבטיחה לשאת את האדם בחיקה מלידתו ועד לאחר קבורתו, ועליה כל מחסורו: מזונו, לבושו, דיורו, חינוכו ורפואתו. כל הדמוקרטיות המערביות בחרו גם הן באומנת, כולל ארצות-הברית. בימים אלו הולך ומתברר כי האומנת כשלה בתפקידה, ויש אומרים אפילו גוססת, ולא תוציא את ימיה. לעומתם אחרים אומרים לא ולא, הכישלון אינו של האומנת, אלא של אלה שחיבלו בתפקודה, ועל כן יש לחזק אותה בעוד ועוד משאבים.
אבן היסוד של המדינה האומנת היא מדיניות חברתית, דהיינו, הפעלת משאבים כלכליים להכוונת התנהגות אנושית לכיוון הרצוי. נושא הדגל העכשווי של המדיניות החברתית, האיש שנישא על גל אהדה אדיר לשינוי ותקווה, הוא נשיא ארה"ב
ברק אובמה, המייצג יותר מכל אדם אחר את האידיאל החברתי. מאז שנבחר, הטיל אובמה משאבים רבים לשדה הקרב של ההנדסה החברתית, כדוגמת תוכנית "שכונות מבטיחות" ב-21 ערים בארה"ב, הכוללת, על-פי הצהרתו הענוותנית של דובר הבית הלבן, "בניית תוכניות ליצירת שירותים מן העריסה אל הקריירה שישפרו את ההישגים הבריאותיים והלימודיים של ילדים". מדיניות תבונית ראוי לה שתלמד מניסיון העבר, שכן, כדברי אלברט איינשטיין, חזרה על ניסוי פעמים רבות בציפייה לקבל תוצאה שונה בתכלית, מעיד על חוסר תבונה. מתברר כי הניסוי כבר נעשה פעמים רבות, הניסיון כבר נצבר, ויש מסקנות, אלא שלרוע המזל אין הן תואמות את התיאוריות המקובלות על מהנדסי החברה.
הניסויים המוקדמים בהנדסה חברתית מתקשרים לתקופת ה"חברה הגדולה", שבהם החליט הממשל הפדרלי של ארה"ב להגדיל תוכניות מקומיות של ארגוני צדקה ללא-כוונת-רווח ולהחילן על כל שטחה של ארה"ב מחוף לחוף. בתחילה הזריק הממשל מנות מדודות של כסף כדי לבלום את שקיעתן של שכונות מצוקה. על-פי תיאורית המדרון החלקלק, נוספו עוד תוכניות, כגון "התחלה עדיפה" שקידמה את החינוך בגיל הרך, ותוכניות רבות אחרות לקידום הכשרה לעבודה, שיפור הקריאה והכתיבה בקרב מבוגרים וייעוץ תזונתי.
נתן גלייזר, בן 88, הוא אחד המבקרים הבולטים של מדיניות ההנדסה החברתית. בספרו "גבולות למדיניות החברתית" (Harvard University Press, 1988) סקר גלייזר שני עשורים של תוכניות חברתיות והגיע למסקנה כי "בניגוד לדעה השלטת כי לכל בעיה יש פתרון, הגעתי למסקנה שהפתרונות שבידינו נותנים תשובות חלקיות ולגמרי לא-מספקות לבעיות החברתיות של השעה. בעוד שהדעה המקובלת היא שמדיניות חברתית תנגוס באופן אמין ומדיד בבעיות שנוצרו עקב התיעוש וההתכנסות לערים, אני מגיע למסקנה שהעלאת ארוכה לחלק מן הבעיות גרמה להיווצרות בעיות לא פחותות בהשפעתן על שביעות הרצון האנושית". כלומר, יצא שכרנו בהפסדנו.
התעקש לערוך מחקר תבוני ערכם של הדברים מועצם עקב המסע התבוני שבעקבותיו נכתבו הדברים. בצעירותו היה גלייזר טרוצקיסט ואיש שמאל למופת שתמך ברב-תרבותיות של המהגרים השונים לאמריקה ושלל את כור ההיתוך התרבותי, כלומר את הכפייה של תרבות הרוב הלבן על המיעוטים האתניים והתרבותיים. אלא שמעבר לגישה החברתית-שמאלנית הקלסית, בצבצה היכולת לשאול שאלות ללא הכורח לצעוד בתלם. גלייזר, למשל, כתב שכתוצאה מן ההתערבות החברתית, "שיעור ילדים שנולדו מחוץ לנישואין הוא פי-15 בקרב הקהילה שחורת העור לעומת בהירי העור. ייתכן אומנם כי בתים שבורים ולידה מחוץ לנישואין אינם בהכרח גורמים לליקויים בגידול הילדים ולבעיות רגשיות, אבל הכורח של אימהות המגדלות לבדן את צאציהן לצאת לעבודה, כאשר האבות אינם תורמים ואינם תומכים בגידול ילדיהם, וכאשר אימהות ואבות מסרבים לקבל אחריות על ילדיהם ואף שוטמים אותם, כמו שאכן קורה לעתים קרובות אצל שחורים - לא ניתן שלא לייחס לכל אלה את תפקודם הלקוי של הילדים השחורים בבתי הספר ואת מיעוט ההישגיהם הלימודיים. במיוחד סובל מכל אלה הזכר שחום העור. אין זה הגיוני להתעלם מן העובדה שבעיות אלו מרוכזות בעיקר בקהילה שחומת העור, וכי אפליה, הכנסה נמוכה והשכלה נמוכה מסבירות רק חלק מן התופעה".
תצפיות אלו של גלייזר, שהקדימו את זמנן, ניתנו כאשר הדעה המקובלת הייתה להאשים בעוני את מבנה הכלכלה האמריקני. יתר על כן: גלייזר עשה משהו מהפכני. הוא אסף מידע אמיתי מחוקרי חברה שבדקו, בכלים מדעיים, את ערכן של התוכניות החברתיות.
בספרו, מסכם גלייזר 18 תוכניות להנדסה חברתית - מתוכניות הזנה כגון "ארוחת בוקר לתלמידים" ועד ל"התחלה עדיפה", מ"תוכנית המימון של חינוך יסודי ושניוני" ועד סיכום מחקרִי (מטה-אנליזיס) של 42 מחקרים שבדקו את יעילותן של תוכניות העשרה לגיל הרך. המסקנות שלו מצמיתות. "המדינות המתגאות ברמת ההוצאה הגבוהה לחינוך ולצרכים חברתיים הראו הישגים שהם בשפל המדרגה. לאחר שנכשלנו בחינוך הילדים, לא הישגנו שיפור באמצעות תוכניות חינוך לעבודה למרות ניסיונות חוזרים ונשנים". וחשוב יותר: "עשר השנים הראשונות של 'המלחמה בעוני' (ספינת הדגל החברתית של הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון) מאששים את גזר הדין: שום דבר לא פעל, במיוחד לא בשדה החינוך".
גלייזר בחן גם את הפרה הקדושה ביותר בשדה ההנדסה החברתית: אפליה מתקנת לטובת המיעוט שחום-העור, והוכיח כי בסיכומו של דבר ארבעים שנה של אפליה מתקנת (חקיקה המחייבת את זרועות הממשל וחברות גדולות להעדיף מועמדים שאינם גברים בהירי עור) לא העלתה את השכר הממוצע של המועסק שחום-העור אלא בשוליים, ואילו במגזר שאינו כפוף לחקיקה, התוצאה הייתה שתעסוקת השחורים הידרדרה לשפל המדרגה. בכך הוכיח גלייזר את "חוק התוצאות הלא רצויות" של ההנדסה החברתית.
גלייזר דבק ללא פשרות בעריכת מחקר חסר פניות לאישוש או להפרכה של תיאוריות חברתיות, משום "שמוטב לדעת יותר אודות מדיניות קיימת או עתידית, מאשר להניח הנחות המבוססות על עיתונות". לדוגמה, התוכנית "התחלה עדיפה" מקושרת לרעיון שקשה מאוד להתנגד לו, כי הרי מי מלאו ליבו למנוע משאבים כספיים מילדים מרקע קשה שנועדו להבטיח את עתידם? אבל היכן המידע המוכיח כי התוכנית באמת מסייעת לילדים כאלה להצליח בבית הספר?
מסתבר כי מאז ועד היום החדשות באשר למדיניות חברתית לא נעשו טובות יותר. דוח חדש של "המכון למדיניות מונחית ראיות אובייקטיביות" שוב מראה כי התוכנית "התחלה עדיפה" לא הקנתה שום עדיפות, עם סיום כתה א', ביכולות תבוניות, רגשיות, חברתיות, או בריאותיות. ב-9 מתוך 10 מחקרים להערכת התוצאות של תוכניות פדרליות שנערכו בשיטות של סמיות כפולה (double-blind), לא נראו הבדלים מובהקים בין הנבחנים שנהנו מתקציבים חברתיים לבין קבוצת הביקורת.
להישען על מסגרות מסורתיות יש שתי מסקנות אפשריות מסדרת המחקרים אודות היעילות, או יותר נכון חוסר היעילות, של תוכניות הנדסה חברתית. האחת, יש לשפר את התוכנית. השנייה, הנדסה חברתית היא כלי חסר ערך להשגת השיפור החברתי הרצוי. גלייזר מגיע למסקנה השנייה. "ישנם רבים, מקיצוני השמאל ועד קיצוני השמרנים, הקוראים למהפכה חברתית-פסיכולוגית שתאחוז את האנשים בציצת ראשם ותהפוך אותם לבני אדם אחרים, ולא תסתפק רק בשיפור בתנאי חייהם", אמר גלייזר בדאגה. "אבל אנו שוכחים את חשיבותן של המשפחה והקהילה, למרות שמערכת הנאמנות המשפחתית והקהילתית מאפשרות גם למדינות עניות ביותר להסתדר ללא מערכת של תמיכה ציבורית".
לדעת גלייזר, על כל התערבות ציבורית להגדיר מטרות הכוללות לא רק הישגים לפרט, אלא גם למוסדות משפחתיים-קהילתיים שהם הבסיס לאושר ולהישגיות האנושית. גלייזר גורס כי מדיניות חברתית ציבורית אינה אלא תחליף למוסדות המסורתיים של חברה שהיו קיימים לפני המדינה המודרנית, וכאשר זו מתייצבת במקומם, היא מחלישה את החברה ומעצימה את תלות היחיד בשלטונות. זוהי הסיבה לשגשוג האינסופי של תוכניות חברתיות מצד אחד, ולכישלונן המהדהד מצד שני. גלייזר אומר את הדברים חד וחלק: מקור הצרות החברתיות הוא שבירת המסגרות המסורתיות של המשפחה ושל העזרה ההדדית. לכן עדיף לה לממשלה שלא להתערב כלל באמצעות המדיניות החברתית. המזור לתחלואי החברה מצוי בחיזוקם של המסורות והמסגרות החברתיות. עצתו למדינה: גַּלוּ היסוס לפני הפעלת הנדסה חברתית הכוללת פירוק מסגרות מסורתיות. ובאשר לאוכלוסיות מוחלשות, ובמיוחד שחומי-העור, עדיף להישען על מסגרות מסורתיות מאשר ליצור חדשות יש מאין.
התכנון העירוני הוא פועל יוצא של מדיניות חברתית. התכנון האדריכלי המודרני החל כניסוי בבני-אדם של העילית החברתית. הרסו בניינים ישנים. על-מנת לבנות דיור "בר-השגה" עבור השכבות הנמוכות. אלא שמתברר כי הבניינים הישנים ששרדו, דווקא אלה שנבנו ללא תכנון מרכזי אלא על-פי צרכיהם של הדיירים, מתאימים להם יותר ועם הזמן נוטים לעבור השבחה גדולה יותר מאשר המפלצות שתכננו מהנדסי ההנדסה החברתית. מדוע לא הצליחו חכמי ההנדסה החברתית והאדריכלית לייצר תנאי חיים טובים יותר עבור מעוטי היכולת, בעוד שתכנון אדריכלי ובנייה שנעשו במסגרת יזמות עסקית פרטית, נמצאו עדיפים לטעמם של הדיירים? שואל גלייזר ועונה: אדריכלי ההנדסה החברתית היו אנשים המרוחקים פיזית מן האנשים, ומרוחקים רעיונית וכלכלית מרצונותיהם של מעוטי היכולת ומאורחות חייהם.
וכשם שהתכנון האדריכלי סובל מתופעת ההנדסה החברתית, כן סובלים אשיות החברה כדוגמת הארגונים החברתיים שלא למטרת רווח. השתלטות המדינה על הארגונים הללובעצם הורסת אותם מבפנים. גלייזר מביא לדוגמה את ארגון "ארוחות על גלגלים" שסיפק מזון לקשישים מרותקים לבתיהם. ארגון זה היה יעיל וזול, כל עוד פעל תחת כנפיהם של ארגוני צדקה מקומיים. אז החליט הקונגרס לתקצב את הארגון, ועם התקצוב הופיע נחיל של הוראות והנחיות בדבר הכמות, האיכות ושירותים נוספים שהארגון חייב בהם, הכנת הצוות - הכל בליווי סמינרים ממשלתיים ומינוי של צוות מנהל עתיר משכורות ותנאים. המסקנות הן ברורות: בעוד שארגונים קהילתיים התנדבותיים פועלים ביעילות בשל הימנעות מניירת, צמצום הוצאות והפעלת מתנדבים בכל הדרגים, הרי שתמיכה ממשלתית מחייבת עמידה בתקנים וכרוכה בניירת מסובכת, במינויים, ובכל הקשיים המתלווים לקבלת מימון מן המדינה. כך, גם שכרו של הניסיון החיובי ביותר לסייע לארגונים חברתיים יוצא בהפסדו.
תהיה זו פשטנות לומר כי על בסיס מחקריו של גלייזר ניתן לשלול מכל וכל את האפשרות כי יש בכוחן של תוכניות ממשלתיות לשפר את חייהם של העניים ומעוטי היכולת. "לעתים יש צורך להמשיך לנסות, גם אם ההצלחה אינה מאירה פנים כמצופה". אלא שכל מדיניות, כדי שיהיה לה סיכויי להצליח, צריכה לתמוך בסגרות מסורתיות, ובמיוחד במשפחה המסורתית, כולל ההשתכרות של בן הזוג ממין זכר. התמיכה העיקרית שהוא מציע היא במוסד האבהות של האב המפרנס את משפחתו. כל אותן תוכניות למניעת העוני שהוציאו את האב העובד מן התמונה לטובת תמיכה ממשלתית באם חד-הורית, השיגו בדיוק את ההפך: עלייה תלולה בעוני, בהריון בגיל העשרה, בפשע, בתלות בסמים וברשויות, ובחוסר יכולת להיקלט בשוק העבודה.
התיאוריות החברתיות דומות לרפואת אליל הוויכוח הלוהט ביותר בארה"ב כיום נסב סביב תוכנית הבריאות של הנשיא אובמה, שעיקרה הרחבת הכיסוי הממשלתי שניתן עד היום בחינם לעניים ביותר גם לאחוזונים גבוהים יותר, שאינם מכוסים בתוכניות בריאות מטעם מקומות העבודה. צפוי היה שגלייזר, כנושא דגל השמרנות, יצטרף לכלל השמרנים השוללים מעורבות נוספת של המדינה בתחום הבריאות. אבל גלייזר דווקא תומך בהעלאת דרג הזכאות, על-מנת להסיר את העידוד להישאר במעגל העוני - המזכה את העני ברפואה על חשבון הציבור, ובכך מהווה הנעה שלילית לכניסה לשוק העבודה. האב המפרנס הוא הבסיס לתוכנית החברתית של גלייזר, בניגוד מוחלט לתורות החברתיות של המתקדמים הנאורים ששאפו להוכיח כי המשפחה הגרעינית והמוסדות החברתיים המסורתיים מיותרים וחלופיים למדיניות חברתית מיסודה של המדינה החברתית. האמריקנים, אומר גלייזר, מעדיפים לראות ברשויות השלטון כלי המסייע להם להגיע למצב שבו יוכלו לעבוד קשה, כלומר כלי מניע פעילות עצמית, מאשר כלי המתחזק אותם במצב נתון של כשל. גם קהילת שחומי-העור בארה"ב שמצבה הוא הקשה ביותר, לא תיוושע מתוכניות ממשלתיות של תחזוקת העניים, או של העדפה מתקנת, אלא רק מסיוע למשפחה הגרעינית השואפת לשפר את מצבה באמצעות עבודה והשכלה.
התפיסה ה"מתקדמת" מיסודה של מהפכת שנות ה-60' גורסת כי חוליי החברה נובעים מחוסר שוויון כלכלי, וכי בכוחה של המדינה לתקן את כל החוליים דרך התערבות כלכלית של חלוקת משאבים מוכתבת, דהיינו מיסוי העשירים וחלוקה לעניים. הטיעון העיקרי של מצדיקי התפיסה ה"מתקדמת" הוא כי אין צורך לאשש את מהימנות התפיסה כיוון שהיא מובנת מאליה. בעוד שהגישה השמרנית גורסת כי חוליי החברה נובעים בעיקר משבירת המסגרות הטבעיות המסורתיות של חברה אנושית, וכי כל תיאוריה חייבת להיבדק על-פי כללים תבוניים.
במדעים המדויקים, אבן הבוחן היסודית של מהימנות הניסוי היא בידוד המשתנה הנבדק מן ההשפעות הסביבתיות. לעומת זאת, על מדעי החיים להתמודד עם חוסר האפשרות לבודד את המשתנה מן הנבדק (למשל, בידוד המשתנה הקרוי יתר לחץ דם מן האנשים הסובלים ממנו). לכן משתמשים בשיטות שיבטלו, עד כמה שניתן, את השונות הטבעית לטובת הסקת מסקנות אודות המשתנה הנבדק. במדעי הרפואה, אמת המידה הגבוהה ביותר לאיכותו של ניסוי היא ניסוי בסמיות כפולה, שבה גם הנבדק וגם הבודק אינם יודעים את מרכיבי הניסוי אלא לאחר שהסתיים. רפואה-מונחית-ראיות היא התקן המחייב של רפואה מודרנית, בניגוד לרפואת האליל הקרויה "חלופית" שאינה דורשת ראייה כלשהי מהסוג הנ"ל כאישוש ליעילותה. גלייזר השתמש בשיטות המדעיות המקובלות במדעי החיים לבדיקת מהימנותן של התיאוריות החברתיות, ומצא כי לתיאוריות אלו אין שום מהימנות, היות שיכולת החיזוי שלהן אינה שונה מיד המקרה, וכי על-פי אמות מידה של מחקר מדעי, אין הן אלא רפואת אליל. וחשוב מכך: הכסף הרב שהוקדש להן, שנלקח מכיסי משלם המיסים, בוזבז לריק, ירד לטמיון, אבד בתוהו.
"חוק התוצאות הלא רצויות" אלא שהכסף לא אבד בתוהו. הוא פרנס בכבוד את הממסד העצום של ההנדסה החברתית, מן האדריכלים ועד לפעילים החברתיים, שהידוע שבהם הוא אובמה. הממסד אדיר המימדים ועתיר התקציבים של רווחה על כל תחומיה מבוסס על תיאוריות שכשלו בכל מדד בלתי תלוי, ומעולם לא עמדו במבחן המציאות - חוץ ממציאות אחת, והיא העברה מסיבית של כספים מידי האוכלוסיה העובדת לידיו של ממסד הרווחה עצמו, שהעניק לעצמו משכורות ענק וכוח ציבורי על חשבון שני הצדדים של המשוואה הציבורית.
השאלה שגלייזר אינו שואל, ואילו אני מאוד מעוניין לדעת את התשובה עליה, היא האם כל אותם מהנדסי החברה אינם יודעים, חמישים שנה לאחר מהפכת שנות ה-60', כי פועלם לטובת מעוטי היכולת הוא חסר ערך? האם כל אותם פרופסורים, סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופעילים חברתיים אינם מבינים כי במקום לפתור את בעיית העוני, הנוולות, התלות, הסמים והפשיעה, הם דווקא העצימו אותה עשרת מונים? לדעתי, התשובה היא כן. הם יודעים זאת היטב. אלא שהמבנה אדיר המימדים ועתיר התקציב של ההנדסה החברתית מפרנס אותם כה יפה, עד שהם חייבים להצדיק אותו, ואף להגדילו, לפארו, לרוממו, ולהעריצו, כי מי ירהיב עוז להודות שהענף המפואר שעליו הוא יושב ראוי לו שייכרת? יתר על כן, אלה המצויים בראש הפירמידה של ההנדסה החברתית, משתמשים בציניות בעניים על-מנת לשמר את מעמדם ואת חלקם בעוגה הלאומית והבינלאומית.
בשום מקום בסקירה זו של משנתו של גלייזר לא מוזכרת דתו או אמונתו של האיש. אבל קל לראות כי גלייזר פשוט חוזר למקורות היהודיים של ערכי החברה: משפחה, עבודה, אמונה ואחריות של הקהילה לאלה שלא שפר חלקם. ביהדות, לא הרשות היא האחראית אלא הקהילה. "עניי עירך קודמים" וגם "הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם, אלא לצורך עצמן: נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דוחקו" (פרקי אבות). את הפתגם הזה הוכיח גלייזר באופן מדעי, כולל את התוצאות הבלתי צפויות.
אין מקום שבו נבחנת התיאוריה השמרנית של גלייזר יותר מבתוככי הקהילה שחומת-העור. מזה ארבעים שנה שמהנדסי החברה בונים על גבה את מערכת הרווחה החברתית הגדולה והעשירה והמשומנת ביותר בעולם - והכל ללא תוצאות. כאשר נדרש קולונל אלן ווסט - ציר רפובליקני בקונגרס והנציג שחום-העור היחיד של השמרנים בשדולה השחורה בקונגרס - להלל את הנשיא אובמה כמושא לחיקוי של הנוער שחום-העור, הוא אומר בדיוק את אותו דבר: "נפלא שהנשיא אובמה הוא הנשיא השחור הראשון של ארה"ב, אבל אני לא נאלצתי לחפש דגם אחר לחיקוי מאשר אבי. אם אתה מוציא את האב השחור אל מחוץ לבית השחור, אם אתה נותן פרס לנשים שחורות צעירות כדי שתלדנה ילדים מחוץ לנישואין, בסופו של דבר תרסק את המשפחה. מבט אל המבנה של המשפחה השחורה לעת הזו, מראה שפחות משליש זוכים לאם ואב בבית. פעם לא נאלצנו לחפש דגמים לחיקוי מחוץ למשפחה, או בוושינגטון. אנו חייבים לשוב למקורות. אנו יכולים להביט לעבר האבות שלנו עצמנו, וכך עושות גם שתי בנותי". ומי כתב זאת כבר ב-1965? פטריק מוינהאן, לימים סנטור, שהיה תלמידו של נתן גלייזר.
לאחרונה שוטף את ישראל גל דרישות ל"צדק חברתי", ובמקביל, גם בארה"ב ובמרבית ארצות המערב מתעוררת תנועה, לכאורה יש מאין, הקוראת לאותו "צדק חברתי". ומה פירושו? על-פי מנהיגי התנועה, מדובר בשינוי יסודי של נטילת משאבים מבעלי היכולת העשירים, כמעשה רובין הוד, וחלוקתם ה"צודקת" למעוטי היכולת. והכל למטרות צודקות כגון דיור בר-השגה, מעונות יום מגיל אפס, כרטיסי כניסה חינם למוזיאונים בסבסוד ציבורי, הזרמת תקציבי ענק לרווחה, קיום בכבוד, הוזלת מצרכים חיוניים, רפואה, מים וחשמל. מנהיגי המאבק החברתי אינם חס וחלילה ילדי רחוב שישנו שלושה במיטה, אלא שוב, ילדי השמנת של העילית החברתית הצדקנית, שרכבה על נחשולי הצדק החברתי של שנות ה-70' אל מעמדה הכלכלי-חברתי הנוכחי. כל אחת מאותן מדינות שבהן התפשטה המחאה החברתית העדכנית מושקעת רובה ככולה בתוכניות חברתיות, וכולן חייבות הון עתק למלווים מוסדיים - חובות שאין דרך בעולם להשיבם, אלא בהדפסת כסף רבתי. אלא שכל התוכניות הללו הוכחו כחסרות ערך, ואף כמזיקות להשגת הצדק החברתי המיוחל. עולה החשד שהתנועה להשגת צדק חברתי אצלנו, ובארה"ב "כיבוש וול-סטריט", אינם אלא מצג שווא של מה שהסובייטים נהגו לכנות "אידיוטים שימושיים" המונעים על-ידי בעלי אינטרס בהמשך קיומו והגדלתו של הממסד האדיר של הנדסה חברתית העומד בפני השוקת השבורה של קיצוץ תקציבי בגודל של החובות הלאומיים.
כרופא, למדתי להעניק טיפול רפואי המבוסס על ראיות מדעיות, מוצקות עד כמה שניתן. הראיות הקיימות מוכיחות כי האומנת הגדולה, מדינת הרווחה - המשתיתה את מדיניותה על חוסר ידיעה, על ניסיונות שכשלו, ובעיקר על אידיאולוגיה חסרת בסיס עובדתי, ושגרמה לפשיטת רגל ולמשבר כלכלי נורא - טוב לה שתיסוג ממדיניותה חסרת התוחלת. שכן החלופה היא גסיסה ומוות כפושטת רגל, אגב התרסקות קטלנית של החברה, והשתלטות הרודנות על הפתאים שחשבו כי יש ארוחות חינם מן העריסה ועד לקבר (ראה מדינת הרווחה היוונית). ובישראל, שבה האויב ניזון היישר מעטיני הרווחה, חשוב עוד יותר להביט נכוחה אל המציאות, ולגרש את האומנת מהר ככל האפשר, לפני ההתרסקות.
