"המפולת ברחוב הערבי" מקבלת תנופה מהלינץ' שבוצע בקדאפי ומקרין על מאפייני המהפכה האלימה בלוב; מהפיצול השורשי עתיק היומין השבטי-אתני-דתי-רעיוני-גיאוגרפי בכל מדינה ערבית; מחוסר-הוודאות, חוסר-היציבות, רוח התזזית והאלימות השולטים ב"רחוב הערבי" מצפון אפריקה ועד המפרץ הפרסי; מהקריסה ההדרגתית של כל המשטרים הערביים המייצגים נפוטיזם ומיעוט עריץ; מהגבולות המלאכותיים של כל מדינות ערב שהותוו על-ידי בריטניה וצרפת ומחריפים את הפיצול השורשי והאלימות הבין-ערבית; ומ-1,400 שנים של היעדר שלום כולל בין-ערבי והפרה שיטתית של הסכמים בין-ערביים.
הקריאה לישראל לקחת סיכונים נוספים למען השלום מתעלמת מהמציאות המזרח תיכונית, ומהווה פועל-יוצא של אשליית "האביב הערבי" המוסיפה שמן למדורת הטרור וההקצנה הערביים.
העיתונאי הערבי המנוסה, אליאס חארפוש, טוען ש"ההתרחשויות במדינות ערב דומות יותר למלחמת אזרחים מאשר להפיכה עממית... חברות ערביות האמורות להיות עם מתפרקות לשבטים, לכתות ולדוקטרינות עוינות ומנוגדות... לוב ותימן מייצגות אב-טיפוס של התפוררות פנימית המחסלת את החלום לשינוי חיובי. שתי המדינות מהוות זירה לפעילות אל-קאעידה המאיימת על המערב ועל המדינות הערביות השכנות... מה שנקרא "אביב ערבי" הולך וקמל... [אשליית] "מהפיכת היסמין" בתוניסיה מתפוגגת ותושביה מציפים את האי האיטלקי לאמפדוזה בציפייה למקלט באירופה..."
מעצבי מדיניות ודעת קהל מערביים וישראלים נאחזים בהרהורי הלב על "מהפיכת האינטרנט הערבית" ו"מצעד הדמוקרטיה הערבית". אבל, "האחים המוסלמים" ותנועות מוסלמיות קיצוניות נוספות קוצרות את פרי "החורף הערבי הסוער" הממוטט משטרים שנלחמו בתנועות אלו. בניגוד למהפכת חומייני באירן, "האחים המוסלמים" האנטי-מערביים נוקטים בטקטיקה של השתלטות הדרגתית במצרים ובמדינות ערביות נוספות, תוך מינוף הסיוע המערבי לאופוזיציה הנלחמת במשטרים הערביים העוינים את "האחים". "האחים" פועלים באמצעים חתרניים ופוליטיים, תוך דבקות ביעד האסטרטגי של השתלטות האיסלאם על כל שעל אדמה שהיה בשליטת האיסלאם (כשלב ראשון...) והבסת הכופרים והסוטים מדרך האיסלאם.
אירן מפיקה תועלת, לפי שעה, מהתוהו ובוהו ב"רחוב הערבי". טהרן מעמיקה את מעורבותה בעירק ומדינות המפרץ, מהדקת קשריה עם מצרים ומתגברת את מאחזיה הקדמיים בלבנון (חיזבאללה) ועזה (חמאס).
משקיפים מערביים נוטים להתעלם מהמשקל הדומיננטי של 1,400 שנות מונופול אלים איסלאמי על מערכות הדת, החינוך, החברה והפוליטיקה בכל מדינה ערבית, כולל המתונה מכולן, תוניסיה. מונופול הדיכוי האיסלאמי מבטיח ניצחון מוסלמי בכל תהליך בחירות "דמוקראטי". הליך הבחירות "הדמוקרטי" נחטף על-ידי המשטרים הערביים ועל-ידי התנועות האיסלאמיות ומהווה מכשיר להשתלטותם על "הרחוב הערבי". ב-1979 אירן "השתחררה" משלטון היחיד של השאח הפרסי ונפלה לידי המהפכה הרדיקלית, מגלומנית מוסלמית של חומייני וממשיכי דרכו. ב-1996 סמכו הנשיאים קרטר וקלינטון את ידיהם על ניצחון ערפאת בבחירות "דמוקרטיות" ברשות הפלשתינית והעניקו רוח גבית לטרור וחינוך לשנאה פלשתינים חסרי-תקדים. ב-2002 הביאו הבחירות בטורקיה להשתלטות של "מפלגת הצדק והקדמה" המוסלמית המתונה-יחסית, השואפת להוביל את מדינות האיסלאם ולחדש את תקופת הזוהר של האימפריה העותומאנית. ב-2006 לחצה ארה"ב על ישראל לאפשר לחמאס להשתתף בבחירות "דמוקרטיות" ברשות הפלשתינית, ובכך פילסה את הדרך להשתלטות חמאס על עזה (כשלב ראשון...). ב-2011 זכתה המפלגה המוסלמית התוניסאית - האנטי מערבית, המקורבת לאירן, לחיזבאללה ולחמאס ודבקה בשריעה, בג'יהאד ובשוהאדה - בהישג משמעותי בבחירות "דמוקרטיות". מ-1917 עד 1967 נכשלה האימפריה הבריטית במאמציה להחדיר דמוקרטיה למדינות ערב.
אי-התאמה שורשית קיימת בין הדמוקרטיה המערבית מונחית-חופש הפרט כזכות טבעית לבין האיסלאם שהוא נטול ונוטל-חופש הפרט. כל משטר ערבי חרד מהשלכות חופש הדת, הדעה, הדיבור, התנועה, העיסוק, הכלכלה, ההתאגדות, התקשורת, האינטרנט והבחירות. חופש הפרט כזכות טבעית ותלות השלטון בבוחר מהווים סיוט וגזר דין מוות לכל משטר ערבי. הניסיון האמריקני להחדיר דמוקרטיה לעירק הדיר שינה ממנהיגי סעודיה ושאר מדינות המפרץ.
על-רקע הזעזועים הטקטוניים בכל מדינה ערבית והתהפוכות האלימות הנוספות הצפויות לערער ולרסק כל משטר ערבי קיים (השאלה היא "מתי" ולא "האם"), ולאור חוסר-הוודאות הגוברת והאלימות המתעצמת, חובה על ישראל לדבוק במציאות ולדחות משאלות-לב ולחצים. על ישראל להשתחרר מתסביך "סיכונים למען השלום" המנותק ממציאות המזרח התיכון ולאמץ את תובנת "צמצום סיכונים והעצמת הביטחון" המהווה תנאי בל-יעבור לקיום במזרח התיכון הגועש.
