משהו לא טוב קורה בפרקליטות המדינה. ולא בפעם הראשונה. אינני יודע אם הדברים קשורים למי שעומד בראשה או שהמדובר בסתם ארוגנטיות שהצטברה שם במשך שנים רבות מדי; ארוגנטיות שטבולה בעוצמה בלתי מבוקרת, שאיננה נשלטת בידי גורמי שלטון או בקרה אחרים; ארוגנטיות שיש בה אפילו אפשרות של פגיעה בעצם יסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל. אמרתי כבר את הדברים לא פעם - אבל הפעם אני מוכרח לומר אותם ביתר שאת. הזיכוי של יעקב וינרוט איננו סתם עוד זיכוי. זהו זיכוי של פרקליט בכיר מאוד שניצב לא אחת, כמו רבים מאיתנו הסניגורים, בשורה הראשונה של העומדים על משמר זכויותיו של האזרח אל מול העוצמה האדירה, האדירה מדי, לעתים, של רשויות אכיפת החוק; אלה שיכולות להפוך על אדם את עולמו בהינף קולמוס אחד. להשליכו אל גיהנום של חששות, מפני אובדן החירות ואף גרוע מכך. אז אינני אומר, כמובן, שפרקליטים בכירים או שרים או ראשי ממשלה צריכים להיות חסינים מפני חקירות - אבל כאשר פרקליטות המדינה מוכיחה פעם אחר פעם ששיקולים לא לגמרי טהורים, אישיים, פסולים, יצריים, עומדים מאחורי הכרעותיה, אז צריכה להישאל השאלה, מדוע הציבור צריך להמשיך ולקבל את המוסד הזה ללא כל בקרה אפקטיבית; ללא כל אמצעים המאפשרים סנקציות אישיות נגד מי שחוטא באופן כה בוטה - ולא מקצועי. הפרקליטות נגד "הדעה האחרת" משה לדור עומד כיום בראש המערכת הזאת - והוא גם עמד בראשה כאשר היא גרמה לראש ממשלה מכהן לסיים את תפקידו באמצע הקדנציה שלו לאחר שנקטה נגדו ב'תרגיל המסריח' של השמעת עדותו המוקדמת של משה טלנסקי. מה פתאום 'עדות מוקדמת', שאלתי אז, כלום היה חשש שמשה טלנסקי - לא בדיוק צדיק גמור - לא יגיע לדיון אם ייפתח המשפט בדרך הרגילה? אבל מה, כאשר כל העם ראה את הקולות ושמע את הברקים עם תחילת העדות המוקדמת של משה טלנסקי - אהוד אולמרט נאלץ לסיים את תפקידו. רבים שאלו אז למה נהג כך משה לדור - והתשובה לכך יכולה הייתה להיות, לדעתי, רק אחת: זאת הייתה הדרך שלו, כנראה, להיפטר משר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט; הרי כנגד דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, אי-אפשר היה 'לפברק' כתב אישום, כמו נגד קודמיו בתפקיד, אז הלכו על ראשו של ראש ממשלתו. ואם מישהו חושב שזה שר המשפטים הראשון שסבל מנחת זרועה של פרקליטות המדינה - אז הוא טועה. קדמו לו יעקב נאמן, בקדנציה הראשונה שלו, צחי הנגבי, רובי ריבלין וחיים רמון. כל אלה היו שרי משפטים, או עמדו להתמנות לתפקיד (במקרהו של רובי ריבלין) שהמערכת פשוט לא רצתה בהם. הם היו עצמאיים מדי - ובמערכת שמשה לדור עומד כרגע בראשה לא אוהבים שרי משפטים שיש להם 'דעה אחרת'. ועוד לא אמרתי כלום על שופטים שלא נושאים חן בעיני אלה שאחראים, כביכול, על אכיפת החוק. דן מור, שופט בבית משפט השלום בתל אביב, הבין זאת קצת באיחור. יורם דנציגר, שופט בבית המשפט העליון, לומד כיום על בשרו את גבולות הכוח במדינת ישראל.