חבורה מאוד מסוימת של עיתונאים, אנשי ביטחון ופוליטיקאים, פתחו במסע תקשורתי מופקר ומסוכן, לאוזני כל העולם, באליבי הקרוי "דיון ציבורי", בעניין הגרעין האירני, תוך רמזים של האשמות נגד נתניהו וברק.
מעולם לא כתבו ולא שידרו רבים כל כך, הרבה כל כך, על נושא שידעו עליו מעט כל כך. העיסוק התקשורתי המוגבר בפרשה שיצר מהומה פוליטית, קשור גם לאינטרסים פוליטיים ואישיים אופוזיציונים לראש הממשלה ולשר הביטחון, ולא רק לדאגה למדינה. ההחלטה אם לתקוף או לא לתקוף כורים אטומים באירן צריכה להתקבל בדרג המדיני הניבחר ולא בתקשורת, לא במשאל עם, ולא על-פי סקרי דעת בקהל.
מידע זה כוח, אינפורמציה זו עוצמה. מי שמפקיר אותה לפרסום, ללא אחריות וללא בקרה, בסיסמה "זכות הציבור לדעת", עלול לגרום לנזק ולאיבוד לדעת של הביטחון הלאומי.
ממחזרים עלילה חלק מהחבורה הזו ותומכיה, בעיקר בשמאל הפוליטי, שמצדיקים את "הדיון הציבורי" בנושא האירני, הם אלה שלעגו בזמנו לאלה שהזהירו מפני האיום האירני, וקראו להם "יצרני פאניקה". כוונתי לד"ר
אפרים סנה ולבנימין נתניהו. אף אחד מאותם עיתונאים ופוליטיקאים, שהאשימו את השניים במניעים פוליטיים של יצירת ספין, לא מצאו לנכון להודות בכשלונם. עתה הם ממחזרים עלילה זו כלפי נתניהו וברק.
המסע התקשורתי נגד נתניהו ונגד ברק, מגמתו להציגם כהרפתקנים מסוכנים שיש צורך להדיחם, כדי למנוע אסון. זהו טיעון נבזי ושיקרי להאשים אותם שבכוונתם להוביל מהלך צבאי נגד אירן, כדי לקדם את מעמדם הפוליטי. זה מזכיר את הביקורת הארסית שהוטחה בזמנו במנחם בגין, שהורה לתקוף את הכור הגרעיני בעירק כדי לזכות בבחירות. זו עלילה שחוזרת על עצמה.
דיבורים על תוכניות והכנות מבצעיות צבאיות סודיות, אינן מתנהלות בפומבי תקשורתי של "דיון ציבורי", בסגנון של תוכנית ריאליטי או "
כוכב נולד". כל בר דעת יכול לדמיין לעצמו לאיזה כשלונות ואסונות היינו נקלעים אם היינו מנהלים "דיון ציבורי", לפני הפצצת הכור האטומי בעירק, או לפני מבצע אנטבה, או לפני מבצע "אביב נעורים", או לפני הפצצת המיתקן האטומי בסוריה, או לפני חטיפת ואנונו, ומבצעים סודיים רבים אחרים.
צריך לשאול את הדוגלים ב"דיון ציבורי" בעניין האירני, מדוע הם לא דרשו "דיון ציבורי" שקוף ופתוח במהלך "שיחות השלום" הסודיות אישיות שניהל ראש הממשלה אולמרט עם אבו מאזן ושרת החוץ שלו,
ציפי לבני עם אבו עלא?
אם הטירוף הזה של "דיון ציבורי", בכל נושא ועניין מבצעי או ביטחוני סודי ימשך יש סכנה שהוא יהפוך למגפה של איבוד אשתונות ואיבוד לדעת. אולי נתחיל לקיים "דיון ציבורי" בעניין בניית הצוללות שלנו בגרמניה, או בהיקף וסוגי מכירות הנשק שמיוצר בתעשיות הביטחוניות שלנו. למי מוכרים? כמה מוכרים? ולמה מוכרים ? האם המדינה והנהגתה תאלץ לקבל החלטות ביטחוניות ומדיניות על-פי כותבי המאמרים בהארץ וב
ידיעות אחרונות?
לפי אותו "ההגיון" המופקר שהכל פתוח ל"דיון ציבורי", במסגרת
חופש הביטוי של דמוקרטיה מתאבדת, אפשר יהיה להכניס מצלמות של רשת אל-ג'זירה לישיבות ועדת החוץ והביטחון בכנסת ולהזמין גם את
אחמד טיבי, כדי למנוע הגשת בג"צ, על-ידי "האגודה לזכויות האזרח", בשל גזענות כלפי המיעוט הערבי.
הסכנה אורבת מבפנים "כל האופציות על השולחן", בעניין האירני, הייתה הנוסחה של כל מנהיגי המערב, כולל אובמה, סגנו ביידן וסרקוזי. הנושא הועלה ונדון כבר בפורומים מדיניים שונים בשנים האחרונות. גם מנהיגי ישראל הקודמים שרון, אולמרט, וגם
שמעון פרס התבטאו על-פי נוסחה זו. אבל בניגוד לכל האחרים, התקשורת ואלה שמזינים אותה, מנסים הפעם ליצור פחד ודאגה מפני ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק, המואשמים כאנשים מסוכנים ולא אחראיים, הזוממים בחשאי לתקוף את אירן. כל זאת ממניעים פוליטיים, כדי לנסות לערער מעמדם ולהדיחם.
המהומה שנוצרה בעקבות הקמפיין התקשורתי, שהוביל ידיעות אחרונות כביכול על-רקע "סכנת התקיפה הישראלית נגד אירן" שיזמו לדעתם נתניהו וברק, מקורה ומגמתה פוליטית ולא ביטחונית. מסתבר סופית שהכל נובע ממניעים פוליטיים ואישיים.
הסכנה אורבת מבפנים. נושאים ביטחוניים סודיים רגישים אמורים להתנהל בחדרים סגורים לתקשורת, בין אנשי הדרג המדיני והצבאי, ולא בפומבי מופקר של "דיון ציבורי" הרסני.
זעקי ארץ אהובה, הצילו את המדינה מהפוליטיקה הישנה.
