המועצה להנצחת זאב ז'בוטינסקי החליטה לקיים דיון שנושאו "שלום עם ביטחון" - "הכתובת הייתה על קיר הברזל!". המאמר "על קיר הברזל" ממצה את תפיסת האב הרוחני של הליכוד על האפשרות להסכם עם הערבים שיכלול שלום וביטחון, יחד עם מאמר שני של ז'בוטינסקי - "המוסר של קיר הברזל". מסתבר כי החלופה שהציע ז'בוטינסקי לפני 80 שנה - מדינה אחת, יהודית ודמוקרטית, לשני העמים - נכונה מאוד ואף ישימה גם לימינו, למרות הרבה מאוד נסיבות שהשתנו.
זאב ז'בוטינסקי מציין במאמרו "על קיר הברזל", כי על הסכם מרצון עם הערבים בארץ ישראל אי-אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק; שכן שום יליד בשום מקום ובשום זמן איננו יכול להסכים להתיישבות זרה, והוא רוצה להיות שלהישאר לנצח בעל הבית היחיד. זוהי אשלייה לחשוב, אומר ראש בית"ר, כאילו הערבים יהיו מוכנים להסכם שלום אם ישוכנעו שהדרישות הטריטוריאליות של היהודים צנועות מאוד ושהערבים ירוויחו מההסכם מבחינה כלכלית ו/או מדינית. עובדה היא שכל עם ילידים נלחם במתיישבים הזרים כל זמן שיש לו לפחות ניצוץ של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות ולסלק את הפולשים, גם אם כלכלית ופיזית נוח וטוב לו עם העם הפולש.
אכן, מסתבר כי הדברים שלעיל שנכתבו על-ידי זאב ז'בוטינסקי לפני כשמונים שנה, נכונים גם היום, למרות כל השינויים והתהפוכות שאירעו מאז באֵזור זה שלנו. כבר אז זיהה ז'בוטינסקי בערביי ארץ ישראל עם חכם ונחוש שכמו כל עם נורמלי היושב על אדמתו מאות שנים ורואה אנשים זרים הפולשים לאדמה זו וחותרים לגזול ממנו את הריבונות עליה, נלחם בכל האמצעים בפולשים כל עוד לא כבתה בקרבו התקווה שיצליח לערער אותם ולסלקם ממה שהוא רואה כנחלתו ומולדתו.
כן, כן, אני יודע שיש לנו נימוקים היסטוריים, מוסריים ורציונליים המוכיחים שארץ ישראל היא מולדתנו שלנו, האחת והיחידה, ושתמיד ישבו בה בני עם ישראל, מאז כבש אותה יהושוע לפני 4,000 שנה, ועל כן אין אנו פולשים אלא עם שחזר לאדמתו עליה חלם ואליה שאף תמיד. אבל הנימוקים הצודקים הללו אינם מעניינים את הערבים ואינם נחשבים בעיניהם. ערביי ארץ ישראל רואים עצמם כעם היושב בארץ מאות שנים, בהן היו היהודים מיעוט קטן בלתי נחשב, ולכן להבנתם הם בעלי הארץ, בעוד שרוב היהודים היושבים בה היום פלשו לכאן במאה השנים האחרונות וגזלו מהערבים את הריבונות עליה בכוח הזרוע.
עם זאת, סבור ז'בוטינסקי - ייתכן הסכם עם הערבים, אבל לא הסכם-מרצון. כל עוד לערבים יש אפילו זיק תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך שאין הם אספסוף אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר לא נותרת בידו שום תקווה להיפטר מהמתיישבים, מסביר ז'בוטינסקי.
קיר הברזל במובן של כוח הרתעה הפתרון של ז'בוטינסקי הוא הקמת "קיר ברזל" יהודי מול הערבים - כוח כזה שאיננו ניתן לערעור על-ידי שום השפעה ערבית. כלומר, מבהיר ז'בוטינסקי - הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא - הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות-הסכם בהווה.
מכאן ש"קיר ברזל" אין משמעותו דווקא כוח פיזי, אלא הכוונה בעיקר לחוסן הרוחני הלאומי, שהוא הביטוי המהותי למה שאנו קוראים היום "כוח הרתעה". כוח הרתעה איננו נובע רק מכוחו של צה"ל אלא יותר מהחוסן הרוחני שצריכים להפגין מנהיגי מדינת ישראל ואזרחיה.
לא נימוקים ביטחוניים מחייבים אותנו להחיל את הריבונות על ארץ ישראל. עם נימוקים ונתונים פיזיים אובייקטיביים כמו ביטחון ודמוגרפיה אפשר להתווכח ולהוכיח את ההיפך.
הנימוק היסודי והשורשי הוא ההכרה הסובייקטיבית שכל גרגר מאדמת הארץ קדוש ויקר ליהודים מכוח האמונה וההיסטוריה שלהם. הכרה זו היא נחלתם של האויבים הערבים ועלינו ללמוד מהם ולהעמיק את המודעות השורשית של מורשתנו החל מגיל הגן כפי שגם הם עושים. כפי שהצהיר בזמנו
משה פייגלין בדיון בכנסת שיזם ח"כ
דני דנון: "אני בעד 22 מדינות לעם אחד ומדינה אחת לעם השני".
מזהירים אותנו משמאל ומימין מפני בעיה דמוגרפית המתרגשת עלינו, המאיימת לכאורה על הרוב היהודי. לכן יש תובעים משמאל להקים בשטחי ארץ ישראל את המדינה הערבית ה-23, ומימין יש החושבים שהפתרון היחיד הוא לגרש ערבים למדינות ערב, מרצון או שלא מרצון. אלה ואלה רוצים למעשה להיפטר מהערבים היושבים בארץ.
על כך מגיב ז'בוטינסקי במאמריו "על קיר הברזל" ו"המוסר של קיר הברזל". טיעוניו בעניין זה נכונים גם לימינו ונראה שגם יהיו נכונים לעתיד לבוא.
"את הרחקתם של הערבים מארץ ישראל", מצהיר ז'בוטינסקי, "אני חושב לבלתי מתקבלת על הדעת בהחלט: תמיד יישארו בה שני עמים ותמיד יישאר בארץ ציבור ערבי גדול; ואם לציבור זה יבואו אי פעם ימים רעים - כל הארץ תישא בעול הסבל". לפיכך, סבור ראש בית"ר - מצבם האיתן של הערבים במובן הפוליטי, הכלכלי והתרבותי יישאר לנצח נצחים התנאי העיקרי למצבם הבריא והאיתן של כל התושבים בארץ ישראל כולה...
אולם למצבם האיתן של התושבים הערבים בארץ ישראל אפשר יהיה לדאוג, מדגיש ז'בוטינסקי, רק לאחר שיהיה ברור שהם התייאשו סופית מיכולתם לגרש את היהודים וישלימו, גם אם בעל כורחם ושלא מרצון, עם הריבונות היהודית בארץ ישראל.
רק לאחר שתובטח השלמה כזו במדינה העברית העתידית, יש להעניק, אומר ז'בוטינסקי, שיוויון זכויות גמור של שני הלאומים, של שתי הלשונות ושל כל הדתות, למעט זכות העלייה החופשית שתינתן רק ליהודים; אולם השלטון העצמי הלאומי של כל אחד מהלאומים בענייני קהילות, חינוך, תרבות ונציגות פוליטית, חייב להשתכלל במידה הרחבה והמלאה ביותר. ליהודים ולערבים תהיה הכרה כגופי-ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק, כולל בענייני דת ומעמד אישי, חינוך על כל שלביו, סיוע ממלכתי לכל סוגיו. והוא מצהיר: "אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו שלא נפר לעולם שיווי זכויות זה ולעולם לא נעשה ניסיון לגרש מישהו".
הקמת מדינה דו-לאומית ההסכם שמציע ז'בוטינסקי לחתום עם הערבים, לאחר שישלימו עם הריבונות היהודית על הארץ, מהווה למעשה "מדינה אחת לשני עמים" או בלשון אחרת - מדינה דו-לאומית. בתנאים אלה מציע ז'בוטינסקי להעניק לכל אחד משני הלאומים את הזכות לבחור לעצמו "אסיפה לאומית", פרלמנט לאומי, שיהיה זכאי לנהל את העניינים האוטונומיים של אותו לאום. את ענייני החוץ והביטחון תנהל ממשלה מרכזית שראשה יהיה יהודי, ולערבי יוצע לכהן כסגן ראש הממשלה.
באורח כזה תיפתר לתמיד הבעיה הדמוגרפית ותובטח מדינה יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת, בה ייהנו היהודים והערבים כאחד מהגדרה עצמית לאומית.