תרגיעו. הירגעו. ניסוי הצופרים הצליח. אפשר לצאת מתחת לשולחנות. הכול בסדר. אין להם כלום. הכול אחיזת עיניים. הכול דמה. הכול כאילו. אין להם דבר. לא כלום. הכול קרטון. הכול הדמיית מחשב. הכול וירטואלי. לאירנים אין כלום.
פצצת אטום? הצחקתני. פצצת צחוק יש להם. אני אומר לכם באחריות. אפשר לצאת מהחדרים האטומים של החרדות הקיומיות. ימי חורף אביביים בחוץ. אפשר לצאת לנשום. אין להם פצצת אטום. הם רחוקים ממנה כרחוק הארץ מהשמיים. הכול דיבורים (שלנו). הכול איומים (שלהם). יש להם יכולת טילית מוגבלת בלבד. יש להם אמצעי הגנה לא רעים, אבל פצצה? גרעינית? השתגענו?
ארצות הברית בזבזה מלחמה כשפלשה לעירק מתוך מחשבה מוטעית ומודיעין חסר ולקוי. עד היום היא לא הצליחה לשכנע איש, גם לא איש מאנשיה, לא רק בצדקת התערבותה הפולשנית הבוטה והגסה, המיותרת להחריד, אלא גם הבלתי נחוצה והבלתי מועילה – התערבות שעלתה לה באין ספור חיי אדם, חייליה היקרים, ובהוצאה כספית מטורפת. דווקא כיום, כאשר היא נדרשת להוכיח כי היא עדיין השוטר של העולם, והביצים שלה עשויות פלדת-אל-חלד, דומה שגם היא נתקפת מורך לב, מנערת חוצנה, נותנת לנו להתבשל במיץ הרדיואקטיבי של עצמנו, כאומרת – זו הבעיה שלכם, בייבי. אנחנו לא במשחק.
אבל גם אם ניוותר לבדנו, נתגבר, כי אין להם כלום. הבעיה ב"פצצה האירנית", אשר או-טו-טו הולכת וקרבה "שען השין" שלה, כאשר האקדח המעשן יונח על השולחן ואי-אפשר יהיה עוד לטעות בטיב תחמושתו, היא שהדיבורים על ההכנות שלנו לסיכולה מעוררת מרבצם את האויבים הקרובים, הסמוכים לגדרותינו, בצפון הארץ (חיזבאללה) ובדרומה (חמאס). הם רק מחפשים תירוץ, צידוק, עילה לירי טילים עלינו. אנחנו משחקים לידיהם באופן מופקר, הרפתקני, רשלני, שערורייתי. הנשק הקונבנציונלי המצוי במאגריהם של האויבים הקרובים מדאיג ומסוכן הרבה יותר מאשר הנשק הגרעיני שאינו מצוי במחסניו - העיליים או התת-קרקעיים - של האויב הרחוק.
לכן, תרגיעו. זה הזמן לריפוי בהיסוי. לחדול פטפטת. זה הזמן להירגע, לשתות מים. אין להם כלום. ואם רק יעזו לירות או להטיל עלינו את הלא-כלום שלהם, אנחנו כבר נראה להם מה פירוש המושג – הכל דיבורים.
