מהיום השני למחאה יצאתי עם חברי לרחובות כדי באמת לרכוב על הגל הזה ולהביא לשינוי אמיתי במדינה. לראשי המחאה ולאלו שהנהיגו אותה מאחורי הקלעים מעולם לא הייתה כוונה להביא תוצאות אמיתיות. התוצאה היחידה שעניינה אותם היא הפלת ממשלת נתניהו. אני אישית לא בעד האיש ולא הייתי מצביע בשבילו, אבל הוא עדיין ראש ממשלה נבחר במדינת ישראל ואני מכבד החלטת הרוב ששם אותו שם. יחד עם התנגדותי למדיניותו אינני מקבל שכל האמצעים מקדשים את המטרה של הפלת הממשלה על-ידי הונאת ציבור שלם שיצא כדי להשיג תוצאות. כבר ממסיבת העיתונאים הראויה לגינוי בה ניסו ילדים בני 23 להשפיל ראש ממשלה בתקשורת, ניגשתי עם חברי לאגודת הסטודנטים וביקשתי לאחד כוחות כנגד הקבוצה שמאוחר יותר קראנו לה "השביעייה הסודית", אך אגודת הסטודנטים הייתה לה אג'נדה משלה. זה היה ברור לי שכל ראשי האגודות נתמכים כלכלית על-ידי המפלגות הגדולות בכנסת והם ייזהרו לא לסטות יותר מדי מקווי המפלגות או לצאת נגד הפוליטיקאים. עמדתי הייתה אז שיש לדבר עם מקבלי ההחלטות להציב מספר דרישות בנות-השגה ולהעלות את נושא הדמוקרטיה בישראל (שלדעתי לא קיים, ומי שחושב שיש כאן משטר דמוקרטי - יש לי הרבה מה לדבר איתו על עניין זה), דהיינו - שינוי שיטת הממשל ברשויות המקומיות ובשלטון המרכזי כפתרון יחיד לכל הנושאים שעלו במחאה. השלטון היה העניין, לא הציבור המחאה החלה כמחאת דיור ומיד כל בעלי האינטרסים קפצו על העגלה. כל מי שכאב לו משהו הצטרף. אפילו ארגוני תנו לחיות לחיות היו שם. ההתפזרות בכל הנושאים הללו הייתה קרש ההצלה של המארגנים. כך הם לא צריכים להציב נושא אחד שבמידה שיושג יהפוך את המאבק שלהם ללא רלוונטי. עכשיו, בהצבת תנאים בלתי אפשריים לממשלה, הם יוכלו להמשיך מאבק לאורך חודשים. גם הטענה כי מדובר במאבק כלכלי ולא פוליטי התבררה כשקרית לחלוטין ואנו, שיצאנו מהבית ומהמשרדים, האמנו בליבנו שכך צריך להיות. אבל ככל שעבר הזמן, התברר שקולנו לא נשמע, ראיונות בתקשורת מבוטלים (כל אמצעי התקשורת יודעים מי אנחנו). היינו קבוצה של בעלי מקצועות חופשיים, הבוגרים במאבק, שרצו לנתב אותו להשגת תוצאות לטובת הציבור. אחד מאיתנו, אדם דובג'ינסקי, אפילו שבת רעב במשך 20 יום וחוץ מהתייחסות שטחית בתקשורת בעיקר לאיך הוא מרגיש לא הייתה התייחסות של ממש. המחאה הזאת התמקדה מדי בשלטון ולא התמקדה בציבור. התמקדה באנשים ולא התמקדה בשיטה - השיטה המפלגתית שנשלטת על-ידי בעלי אינטרסים מבלי שלציבור יש יכולת להשפיע על נבחריו ועל המדיניות שהם מקדמים. ראשי המאהלים - פוליטיקאים משופשפים בינתיים התקשורת התמקדה אך ורק בדפני ליף ובחבריה, שכל ראיון שלהם העלה בנו צמרמורת - חוסר הבנה בנושאים עליהם הם מדברים, חוסר יכולת ביטוי הרצונות שלהם, ובו בזמן שהרטוריקה אומרת "אין מנהיגים, זו מחאה של כולם", הם מונעים מקבוצות אחרות במאבק גישה לכספים שנתרמו לשם המאבק או גישה להביע דעה כלשהי. אני אישית כתבתי נאומים לכל הפגנה שלא הייתה כדי להביע עמדת הקבוצה שלנו במאבק, שיצאה לרחובות יחד עם דפני וחבריה - אולם הם עשו הכל כדי למנוע מאיתנו לעלות לבמה ולהתקרב לחלק הארגוני שלהם. מנעו ראיונות בתקשורת שעלולים להוציא מסר שנוגד את הקו שהם קבעו מלכתחילה - התנצחות בביבי נתניהו ראש הממשלה ותו-לא! בינתיים הציבור יצא בהמוניו. התקשורת סיפרה סיפור והציבור "אכל" אותו. אם הציבור היה רואה את המפגשים של ראשי המאהלים - הייתה עוברת בו חלחלה. רוב ראשי המאהלים והפעילים בהם היו פעילי מפלגות (עבודה, ליכוד, ישראל ביתנו ומרצ). ההתנהלות שלהם לא הייתה מביישת ישיבתה של מפלגה בישראל וכולנו מכירים את התמונות והדרך בה מתנהלים דברים. זה היה מזעזע. לא האמנתי שצעירים שכביכול אמורים להוביל מאבק לאומי נקי עם הרבה אידיאולוגיה, נוהגים באותן טקטיקות שנוהגים פוליטיקאים מנוסים. עלי טענו שאני חבר מפלגת ליכוד. האמת היא שפעם אחת בחיי הייתי במרכז מפלגה, זה היה בקדימה, ששם היה דיון עם פרופסור דן בן דויד, שנגע בנושא הקרוב לליבי - "שינוי שיטת הממשל", ולכן הלכתי. לאחר שראיתי את התנהלות המפלגה הפנימית של לפני הדיון לא יכולתי להאמין שכך מתנהלת מפלגת שלטון (לפחות שרוצה להיות שם) ומאז לא ביקרתי באף מפלגה וגם לא לפני כן. איציק שמולי ושיטת השתיקה שעובדת אגודת הסטודנטים בראשות איציק שמולי היה לה רעיון אחר - מבחינתה, חולשת השביעייה הסודית בדרך המאבק הביאה אותם לזכות מן ההפקר ולהיות מצוירים בתקשורת כ"מבוגרים האחראים". מתי שרק היה בא להם הם שיתפו פעולה, ומתי שלא היה בא להם הם נמנעו מלהצטרף למסיבת העיתונאים עם דפני וחבריה. כיאה לפוליטיקאי ממולח, איציק שמולי השתדל לתפוס פיקוד על המאבק בלי להגיד דבר. מספיק היה שדפני ליף מקלקלת לעצמה. כל מה שהוא היה צריך לעשות היה לשתוק. הכישלון הכי גדול שלו היה לדעתי שהוא לא צפה את מה שהיה ברור לי ולחברי. אם כל המאבק הזה ימשיך להישען על אוהלים, מנגני גיטרות ושאנטי בהנהגת קבוצת צעירים שלא ממש יודעים מה הם רוצים מעצמם, שמנוהלים על-ידי קבוצות בעלות אינטרס אחד ויחיד - להפיל את ממשלת נתניהו - לא רק שנאבד את הציבור, אלא המאבק ייכשל בלי תוצאות והציבור, שהיה אדיש שישים שנה, ימשיך להיות אדיש לדורות הבאים. שורה תחתונה: הציבור ישלם את המחיר בתחילה נהגו ראשי המחאה נכון כשדחו את התערבות יו"ר ההסתדרות והצטרפות ההסתדרות למאבק. המאבק היה של הציבור, והאמת היא שחלק מהטענות, אם לא העיקריות, היו נגד הגוף הזה, שהוא מקור כל רוע במדינה. כעת, לאחר שחילוקי הדעות בין איציק שמולי ודפני ליף הפכו להיות כל-כך חריפים, החליט שמולי לאחד שורות עם עופר עיני. זה בא לידי ביטוי בניסיון של עיני להשבית את המשק בעבור עובדי הקבלן. איחוד הכוחות הזה אינו מוזר אם מתסכלים על העתיד של יו"ר ההתאחדות, הרי זה לא סוד שהוא פוזל למשרה ציבורית, אז מה יכול להיות יותר טוב מאיחוד כוחות עם יו"ר ההסתדרות כדי שעתידו הפוליטי יהיה מובטח? כל זאת על חשבון הציבור במדינה שישלם את עלות השביתה הזאת שבאה במפתיע. למה ארגון הסטודנטים ירצה לפגוע באזרחים על-ידי השבתה של המשק? מי ישלם על ההשבתה הזאת? ראש הממשלה או שר האוצר? אנחנו, הציבור שיצא להפגין, נקבל את החשבון. אלו שטסים בשדה התעופה יקבלו את החשבון מוקדם יותר. אותה אישה חד-הורית שנקבע לה תור לפגוש את הפקיד בביטוח הלאומי תשלם את החשבון. המחאה הזאת הייתה צריכה להביא לתודעת הציבור דבר אחד והיא פספסה אותו בגדול - לציבור הכוח למחות בעצמו כדי לגרום לשינוי. מה שההסתדרות עושה זה לכפות על הציבור מחאה על חשבונו, מחאה שהוא לא ממש מעוניין בה ושהיא בלתי נחוצה. איציק שמולי עשה עסקה על פיה הציבור ישלם בעבור ההישג שהוא רוצה להשיג כדי להאדיר את מעמדו בדרך לכנסת. אם זו לא הונאה, אני לא יודע מה זה כן!