קצב שחט את עצמו

על קצב הגנו שניים מבכירי עורכי הדין הפליליים בישראל - אביגדור פלדמן וציון אמיר. מאז החלטת העליון, השניים - ובמיוחד פלדמן - תוקפים את כל העולם ואשתו, ובמיוחד את א'. אילו הייתי במקומם, הייתי יושב בשקט-בשקט. קודם כל, הם נכשלו בענק. הם ניהלו את המשפט החשוב ביותר בקריירה שלהם וחטפו בו נוק אאוט מוחלט. איש מקצוע רציני בודק היטב את עצמו ובוחן היכן הוא טעה, לפני שהוא מאשים אחרים. הוא בוודאי אינו ממהר לטעון שדווקא המנצח הוא שצריך לתת דין וחשבון (שזה מה שעולה מדבריו של פלדמן). שנית, עולות שאלות מטרידות לגבי התנהלותם של פלדמן ואמיר לאורך הפרשה. הם השיגו לקצב עסקת טיעון מצוינת, אך המשיכו לייצג אותו כאשר זרק לפח את העסקה ואת חוות דעתם גם יחד. מבין השורות נראה, כי הם באמת סבורים שקצב ניהל מערכת יחסים בהסכמה עם א', אך המשיכו לייצג אותו כאשר התעקש להעיד שלא היו דברים מעולם. מדוע לא התפטרו? יועצי התקשורת של קצב התפטרו כאשר פעל בניגוד לדעתם, אבל פלדמן ואמיר דבקו בו עד הסוף המר. מצד אחד, זו נאמנות מעוררת הערכה. מצד שני, מתעוררת השאלה היכן עובר הגבול בין החובה המקצועית ללקוח לבין החובה המוסרית של עורך הדין כלפי עצמו.

מני מזוז טעה פעם אחת וצדק פעמיים בפרשת קצב. הוא טעה בהתבטאויותיו התקשורתיות, ועל זה חטף בצדק על הראש מבית המשפט העליון. הוא צדק בהחלטה על עסקת הטיעון וגם בהחלטה על כתב האישום. סתירה? ממש לא. כפי שמציין השופט סלים ג'ובראן, בין העסקה וביטולה לבין הגשת כתב האישום, חלפו מספר חודשים בהם הצטברו ראיות נוספות. המדינה מעולם לא טענה שא' שקרנית; היא טענה שיש לה בעיות במעטפת הראיות. משהגיע מזוז למסקנה שבעיות אלו נפתרו, או לפחות הצטמצמו במידה משמעותית, חובתו הייתה להאשים את קצב באונס. נחזור רגע אחורה, לעסקת הטיעון. מזוז אמר אז, שאחד השיקולים שלו היה כבודם של המדינה ומוסד הנשיאות. יש לזכור, שאז דובר בנשיא המדינה המכהן, ולכן זה היה שיקול לגיטימי בהחלט. המדינה רשאית לסגור תיקים בנימוק של חוסר עניין לציבור - מה שמלמד שמותר לה להביא בחשבון שיקולים שמעבר לאלו המשפטיים. באותה צורה, מותר היה למזוז לשקול גם את מעמדו של קצב ואת ההשלכות הקשות של משפטו על המדינה ומשכן הנשיא. מי שתוקף היום את מזוז, עושה זאת מחוסר ידיעה ו/או מבלי שקרא את פסק הדין בעליון, או מאינטרסים אישיים. במיוחד קשה לקבל את ביקורתה של אירית באומהורן, שניהלה את התיק בראשיתו והוחלפה בידי פרקליט המדינה. הרושם שנוצר הוא, שהקינאה דוברת מגרונה: בעוד היא טענה שבלי א' מבית הנשיא אי-אפשר להשיג הרשעה בתיק, הצליחו רונית עמיאל וניסים מרום להשיג הרשעה מלאה.

יכול להיות שמשה קצב קיים יחסים בהסכמה עם א'. אבל הוא לא הותיר לבית המשפט שום ברירה אלא להרשיע אותו באונס. יתרה מזאת: כפי שאומרת בצדק השופטת מרים נאור, אונס יכול להתרחש גם במערכת של יחסים בהסכמה; כל אישה רשאית לומר "לא" בכל שלב, ושום גבר אינו רשאי לכפות את עצמו עליה. יחסי מין יכולים לא להתקיים, להתקיים בהסכמה או להתקיים בכפייה. א' טענה שהאופציה השלישית היא שהתרחשה. קצב עמד על כך שהאופציה הראשונה היא האמת. בערעור טענו סניגוריו שהראיות מלמדות שהאופציה השנייה היא הנכונה. להבנת הכרעת העליון, צריך להבהיר שלושה מושגי יסוד: ראיה ישירה היא עדות של המתלונן, עדות ראייה או עדות פיזית מוחלטת (דנ"א, טביעת אצבע); ראיה נסיבתית היא כל הראיות האחרות (מכתבים, יומנים, עדות שמיעה, סמיכות אירועים); תרחיש הוא תיאור אפשרי של האירועים על סמך הראיות השונות. בפרשת קצב הציגה המדינה בפני בית המשפט העליון ראיה ישירה לאונס בדמות עדותה של א' בשילוב ראיות נסיבתיות (העדויות התומכות). ההגנה הציגה תרחיש של יחסים בהסכמה, המתבסס על ראיות נסיבתיות (מכתב השנה-טובה, המשך הקשרים בין א' לקצב ועוד). נאור הסבירה, שכאשר התביעה מתבססת על ראיות נסיבתיות, תרחיש נגדי סביר הוא הגנה מצוינת. לעומת זאת, כאשר הראיות הן ישירות, צריך מולן ראיות ישירות ולא תרחישים. הראיה הישירה היחידה ליחסים בהסכמה הייתה יכולה להיות עדות של קצב שיטען ליחסים כאלו. ברגע שהוא לא עשה זאת, ההגנה שלו הייתה אבודה. תפקידו של בית המשפט הוא לפסוק על-פי הראיות שמוצגות בפניו. אין הוא יכול, ואין הוא רשאי, להעלות השערות. הוא כמעט ואינו יכול, אם כי הוא רשאי, להגן על נאשם שאינו מגן על עצמו. סניגוריו של קצב ביקשו שהעליון יקבל, על סמך השערות, הגנה שהנאשם עצמו לא העלה. זה היה בלתי אפשרי.