אירנה סנדלר, עובדת סוציאלית נוצריה מפולין, שהלכה לעולמה בשנתה ה-98, היא אישה שבהחלט ראוי לזכור. במלחמת העולם השנייה העניק לה המשטר הנאצי אישור מיוחד לעבוד בגטו ורשה כמומחית לאינסטלציה ולביוב.
אירנה, שהייתה מודעת לתוכניותיהם של הנאצים להתנכל ליהודים, הבריחה תינוקות בתחתיתה של תיבת-כלים, שאותה הסתירה בחלקה האחורי של משאיתה. ילדים גדולים יותר היא הבריחה בשק. במהלך עבודתה ליווה אותה, תדירות, כלב, שאותו אימנה לנבוח, כל עת שהקלגסים הנאצים קרבו אליה בגטו, או מחוצה לו. מאימת הכלב הנובח, בעוצמה שגברה על קולות הילדים והתינוקות, נרתעו הקלגסים מלהתקרב אליו.
לא זכתה במרוצת הזמן הצלחה אירנה להבריח ולהציל 2,500 תינוקות וילדים. אולם לא לאורך זמן. בסופו של דבר היא נתפסה על-ידי הגסטאפו, הוכתה נמרצות ושתי ידיה ורגליה נשברו. היא נכלאה ונגזר עליה עונש-מוות, אבל שיחק לה המזל והיא הצליחה להיחלץ ממנו, בשיחודו של השומר שלה.
בדיעבד הסתבר שאירנה ניהלה רישום של שמות כל הילדים שהבריחה. את הרישום היא שמרה בצנצנת-זכוכית, שאותה הטמינה מתחת לעץ שבחצר האחורית שלה.
בתום המלחמה ניסתה אירנה לאתר את כל ההורים, ששרדו את השואה, ולאחד משפחות, אלא שרובן נכחדו בכבשני הגז. את הילדים שהצליחה להבריח דאגה אירנה להעביר למשפחות אומנות ואחדים מהם אף מסרה לאימוץ. על תעוזתה היא הוכרה כחסידת אומות העולם ומדינת ישראל אף העניקה לה אזרחות של כבוד.
עכשיו, יותר מאי פעם, כשאירן וגרורותיה טוענות שהשואה לא הייתה אלא אגדה - חיוני לנצור את נשמתה של אירנה סנדלר בצרור החיים. אחרי ככלות הכל יש, עדיין, לא מעטים שכמהים לעשות לשואה הילוך חוזר.
