ב-23 ספטמבר 2011 פנתה ההנהגה הפלשתינית ברמאללה לאו"ם בבקשה להכיר במדינה פלשתינית. הבקשה הופנתה למועצת הביטחון כדי שזו תמליץ לעצרת הכללית לקבל את פלשתין למדינה חברה באו"ם. אם לא יהיה רוב להמלצה או שהיא תיתקל בווטו של ארצות הברית, בכוונת הפלשתינים לפנות ישירות לעצרת האו"ם. כדי להתקבל כמדינה חברה צריכה להתקבל תחילה המלצה של מועצת הביטחון ואחריה הצבעה בעצרת הכללית. עקב ההתנגדות הצפויה של ארצות הברית, שתטיל וטו במועצת הביטחון, גם אם יהיה רוב להצעה, התרחיש הסביר הוא: שדרוג של הרשות הפלשתינית בעצרת הכללית למעמד של מדינה לא חברה (כלומר משקיפה).
בינתיים נמשכים המאמצים של הקוורטט הבינלאומי הכולל את ארצות האיחוד האירופי, רוסיה ומזכירות האו"ם להביא לידי חידוש המשא-ומתן בין שני הצדדים מתוך הבנה שחידושו יאפשר את עצירת התהליך באו"ם או את המשכו על בסיס ההבנה בין הפלשתינים לישראל על מתכונתו. בשלב זה הסתייגו הפלשתינים מנוסחת הקוורטט מ-23 בספטמבר לחידוש המשא-ומתן. הקוורטט קרא לשני הצדדים לחדש את המשא-ומתן בתוך ארבעה שבועות בהתאם ללוח זמנים המחייב להגיע להסכם עד סוף שנת 2012 על בסיס נאומו של הנשיא אובמה מה-19 במאי 2011 והחלטות האו"ם הרלוונטיות. לפלשתינים חסרה ההתייחסות להקפאת ההתנחלויות והתייחסות מפורשת לכך שהגבול בין שתי המדינות יהיה על בסיס גבולות 1967. לפיכך גדולים הסיכויים שהפלשתינים ימשיכו במהלכם באו"ם.
מטרת המאמר לבחון את שדרוג מעמד הרשות הפלשתינית בידי העצרת הכללית למעמד של מדינה לא חברה והשלכותיו על ישראל. אף שההנהגה הפלשתינית החליטה לפנות תחילה למועצת הביטחון, מטרת השלב הראשון הזה היא בעיקר לבודד את ישראל וארצות הברית, ולא בהכרח להשיג החלטה במועצת הביטחון, ובשלב הבא יפנו הפלשתינים
הביטחון, ובשלב הבא יפנו הפלשתינים בכל מקרה לעצרת.
השיקולים הפלשתינים ניתוח הסיבות להחלטה הפלשתינית עשוי לסייע להבין את המשמעויות האפשריות של הצעד הזה. ההחלטה הפלשתינית לפנות לזירה הבינלאומית היא במידה רבה מהלך המשקף היקלעות לדרך ללא מוצא. יש להניח שגם הוגי המהלך בקרב ההנהגה הפלשתינית יודעים שאין להחלטה זו משמעות מעשית רבה. היא לא תשנה באופן בסיסי את המצב המדיני ואת המצב בשטח, ולכן אחת השאלות החשובות היא, אילו תוצאות צופים הפלשתינים למהלך הזה, ומה תהיינה השלכותיו על המשך המאבק עם ישראל. המשא-ומתן המדיני הישיר עם ישראל נקלע למבוי סתום, ובראיית הפלשתינים - שלא באשמתם. זו ראייה מצומצמת ומסיבות מובנות, שהרי גם להנהגת הפת"ח לא היה עניין רב בהמשך משא-ומתן ישיר עפ ישראל, הן משום אי האמון שלה ביכולת לנהל משא-ומתן אפקטיבי על הסכם הקבע עם ממשלת ישראל הנוכחית בראשות
בנימין נתניהו וסירובה של ישראל לקבל את התנאי של הקפאת בנייה מוחלטת בהתנחלויות, הן משום האכזבה שלהם מביצועיו של המתווך האמריקני והן משיקולים פנימיים. הסטת המאבק המדיני לזירת האו"ם נראתה פתרון זמני, נוח ונטול מחיר מדיני. לפני שנתיים יצאה הרשות הפלשתינית בתוכנית הקרויה על שמו של ראש הממשלה הנוכחי סלאם פיאד, ובמרכזה הכנת תשתית למדינה פלשתינית בתוך שנתיים. הדיון והחלטת האו"ם הם מעין דובדבן על העוגה, שבראיית הקהילה הבינלאומית עלתה ותפחה יפה, שכן הכול מודים שהתהליך אכן יצר שינוי חיובי ממשי
בתפקוד הרשויות הפלשתיניות, בתחום הביטחון הפנימי ובנושאים אחרים.
יש הגורסים שהשגת הסכם הפיוס הפנימי בין הפת"ח לחמאס - אף שכרגע הוא להלכה בלבד - ואימוץ ההחלטה באו"ם הם חלק מההדרן המדיני של אבו מאזן, שיודיע, לפי גרסה זו, על פרישתו מהחיים הפוליטיים, ושני הישגים אלו ישפיעו על הצגתו בספרי ההיסטוריה. לפנייה לזירה הבינלאומית יש אפוא שתי מטרות עיקריות. האחת היא כלפי העולם החיצוני - ההנהגה הפלשתינית, שכל הדרכים האחרות נחסמו בפניה, פונה לזירה היחידה שבה היא יכולה להשיג הישגים משמעותיים בניסיון לשפר את מעמדם של פלשתינים אל מול ישראל וארצות הברית באמצעות מפגן התמיכה הבינלאומי במדינה פלשתינית, ולהניע תהליך שיביא לחידוש המשא-ומתן על הסדר פלשתינית, שהרי אין ההנהגה הפלשתינית יכולה להודות בכשלון סדר היום שעל-פיו היא פעלה בשני העשורים האחרונים, דהיינו מימוש היעדים הלאומיים הפלשתינים בדרך של משא-ומתן. הודאה כזאת תשחק לידי החמאס, המייצגת את הדרך המתחרה, הדרך של ההתנגדות החמושה. בפנייה לאו"ם ממחישה ההנהגה לציבור הפלשתיני שיש ברשותה עוד אמצעים מדיניים, ואין היא נטולת אג'נדה.
אין בקרב ההנהגה הפלשתינית הסכמה כללית בדבר התבונה שבפנייה לאו"ם, ויש גם מתנגדים לצעד הזה. המייצג המובהק שלהם הוא אבו עלאא. המתנגדים חוששים שלאחר ההצבעה באו"ם תיחשף התועלת המוגבלת של הצעד הזה, לעומת הנזק הטמון בו. ראשית, הוא עלול ליצור ציפיות מופרזות לשינוי. שנית, הוא עלול ליצור מצב נוח יותר לישראל, שכן היא תוכל לטעון שמרבית האוכלוסיה הפלשתינית אינה תחת כיבוש, והסכסוך עם ישראל הוא רק סכסוך טריטוריאלי על מתווה הגבולות, שיש רבים כמוהו בעולם. שלישית, הצעד הפלשתיני עלול לגרו לניכור כלפי הפלשתינים אצל מנהיגי ארצות אחרות במערב.
הפלשתינים גם דנים בצעדים הבאים שיאפשרו לפתח את ההצבעה באו"ם למהלך אסטרטגי שיסלול את הדרך לחידוש המשא-ומתן מעמדה משופרת. מעבר לניצול ההצבעה להרחבת ההכרה הבינלאומית במדינה הפלשתינית ומאמץ להצטרף לארגונים בינלאומיים ולאמנות בינלאומיות, נשקלות דרכים להגברת הלחץ על ישראל הן באמצעות ניצול ההכרה במעמדם כמדינה וההצטרפות לארגונים ולאמנות והן על-ידי שילוב מחאות עממיות בדרכי שלום. גם בעניין זה יש ויכוח בין מי שרואים במחאות העממיות אמצעי לחץ משפיע ביותר על בסיס הניסיון של אירועי "האביב הערבי" לבין מי שחוששים מאובדן השליטה על המחאות והידרדרותן לאלימות.
התגובות של ישראל ושל ארצות הברית ישראל וארצות הברית הברית התמקדו בפעילות דיפלומטית נמרצת שמטרתה העיקרית למנוע רוב במועצת הביטחון שימליץ לקבל את פלשתין כמדינה חברה באו"ם. כן איימו גורמים פוליטיים בשתי המדינות בצעדים שיענישו את הפלשתינים על מהלכיהם באו"ם. בישראל היו אלה שרים וגורמי ימין אחרים שאיימו בעיקר שישראל תפסיק את העברת כספי המכסים שהיא גובה בעבור הפלשתינים, תראה את הסכמי אוסלו כבטלים ותספח את גושי ההתנחלות. ארצות הברית מוצאת את עצמה בעימות עם ההנהגה הפלשתינית, המעמידה את ארצות הברית במצב מדיני לא נוח, בייחוד עם תיאלץ להטיל וטו במועצת הביטחון, וכך נשמעו איומים בקונגרס להפסיק את העברת כספי הסיוע האמריקני לפלשתינים בהיקף של כחצי מיליארד דולר לשנה, וכבר הוגשה הצעת חוק ברוח זאת.
נראה שאלה איומים חלולים במידה רבה. הרשות הפלשתינית כבר במצב פיננסי קשה משום שהתחייבויות של גורמים שונים לסיוע כספי לא התממשו או שהתממשו רק בחלקן. עצירת העברת כספי המכסים ועצירת הסיוע של ארצות הברית יגרמו משבר קשה ועלולים להביא לידי התמוטטותה של הרשות. אין זה אינטרס של אף אחד מהצדדים ולכן ספק אם איומים אלה יתממשו. ביטול הסכמי אוסלו יגרום לישראל נזק לא פחות מזה שייגרם לפלשתינים משום שהסכמים אלה מסדירים את מערכת היחסים היומיומית בין שני הצדדים. גם סיפוח גושי ההתנחלויות יהיה רק צעד הפגנתי שאולי יתקבל טוב בעיני הציבור הישראלי, אבל יתקל בגינוי כללי בזירה הבינלאומית, שלא תכיר בו.
השלכות משפטיות ומדיניות לאחר הדיון באו"ם בשאלת ההכרה במדינת פלשתין וקבלתה לארגון יישאר הסכסוך הישראלי פלשתיני בלא פתרון. הדעת והניסיון המצטברים מעשרות שנות מאבק מדיני ומאבק מזוין בין שני הצדדים מלמדים, שלהחלטות האו"ם בנושא יש אומנם חשיבות אבל היא מוגבלת. להתקדמות לקראת פתרון הסכסוך או להעדר התקדמות אין בהכרח קשר ישיר להחלטות של מוסדות בינלאומיים למיניהם. התגבשותן של תנועות מדיניות בתוך החברה הפלשתינית על שלושת חלקיה (הגדה המערבית, עזה והפזורה) לא נבעה מהחלטות מדיניות שהתקבלו במוסדות אלו, ולתהליך המדיני שהתגבש בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת היה קשר רופף ביותר להחלטות אלו.
כאשר יתחדש המשא-ומתן הישיר בין ישראל לישות הפלשתינית, משמעותה של החלטת האו"ם תהיה שולית ביותר. שלושת נושאי הליבה - גבולות, ירושלים ושאלת הפליטים - ימשיכו לעמוד במרכז הדיון, ושום ניסוח של החלטת האו"ם לא יעלה ולא יוריד, ודאי לא מבחינתה של ישראל. החלטה של האו"ם (שהיא בגדר המלצה ותו לא) המכירה כביכול בגבולות 4 ביוני 1967 ובמזרח ירושלים כבירת מדינת פלשתין, לא תסייע לפלשתינים במשא-ומתן הן משום שתביעות אלו כבר הועלו מראשית המשא-ומתן לפני כמעט עשרים שנה, והן משום שישראל תסרב לקבל את הניסיון לבסס הסכם על החלטת האו"ם. אם יושג הסכם בין ישראל לפלשתינים הוא יושג על-אף החלטות עצרת האו"ם לדורותיהן.
לשאלת המצב המדיני בעקבות החלטת האו"ם יש כמובן חשיבות רבה. לכאורה אין להחלטה שום משמעות מעשית. שינוי המעמד הרשמי של הישות הפלשתינית יאפשר לה להצטרף לארגונים ולאמנות בינלאומיים, מה שיקנה לה מעמד משפטי ברור, ויובהרו זכויותיה וחובותיה בתחומים רבים. נוסף על כך, תוקף הסכם הביניים בין אש"ף לישראל עלול להתערער, שכן למדינה הפלשתינית תהיה אפשרות פורמלית להרחיב את סמכויות האכיפה שלה באזורים שבשליטתה מעבר לאלה שבידי הרשות הפלשתינית כיום.
כאמור, קבלת מעמד ואפילו חלקי של חברה באו"ם תדרבן את הרשות להשיג חברות מלאה במרבית הסוכנויות והארגונים הנלווים לאו"ם, ובפועל הפלשתינים כבר צורפו במעמד של מדינה לאונסק"ו עוד לפני קבלת ההחלטה בעצרת. בהשגת חברות מלאה בארגונים אלו יהיה ניסיון לממש, ולו בדרך עקיפה, רכיבים של ריבונות. למשל בחברות ב-ICAO, הארגון העוסק בתעופה אזרחית, יהיה ניסיון לבטא את ריבונותה במרחב האווירי. דומה לכך יהיה הניסיון להשיג חברות ב-IMO, הארגון העוסק בהיבטים רבים של התעבורה הימית. אחד הוויכוחים הקשים במשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים הוא על חלוקת התדרים האלקטרומגנטיים. יש להניח שהפלשתינים ינסו להיות חברים מלאים ב-ITU, ארגון הטלקומוניקציה הבינלאומי, כדי לחזק את תביעותיהם. אומנם גם היום יכולה כל מדינה ערבית להציג את טיעוני הפלשתינים בכל אחד מהפורומים הבינלאומיים, אך נציג פלשתיני קבוע יראה חובה לעצמו להעלות ברציפות את דרישות הפלשתינים במוסדות הבינלאומיים. מעבר לטרדה שתיגרם לנציגי ישראל בארגונים הבינלאומיים, שיאלצו להתמודד עם המערכה המדינית הפלשתינית, יגרום מהלך פלשתיני כזה חיכוך הן בין ישראל לרשות הפלשתינית והן בין ישראל לחברות שונות בארגונים האלו.
דוגמה להשפעה של הצטרפות לאמנה ומוסד בינלאומיים היא הצטרפות אפשרית של המדינה הפלשתינית לבית הדין הפלילי הבינלאומי. כאשר כך יקרה, פעולות שנעשות ברצועת עזה ובגדה המערבית יהיו בתחום השיפוט של בית הדין הזה, ויהיה אפשר להגיש תלונות נגד אנשי צבא ומדינאים ישראלים על פעולות שנעשות בשטחים אלו ולדרוש מהם אחריות אישית. צו מאסר של בית הדין הזה יחייב את המדינות החברות באמנה לעצור ישראלים כשימצאו בשטחן ולהעבירם
לידי בית הדין. דוגמה אחרת להשלכות של הרחבת הסמכויות הפלשתיניות היא האפשרות לעצור ישראלים הנכנסים לשטח שבשליטת הפלשתינים ולהעמידם לדין. כן ייתכנו ניסיונות של הפלשתינים להרחיב את סמכויות הרשות בשטחי B ו-C ואף במזרח ירושלים.
להצבעתן של מדינות וארגונים בינלאומיים, כגון האיחוד האירופי, תהיה השפעה על היחסים בינם לבין ישראל. הצבעתן של כ-120 מדינות ידועה וצפוייה, ועדיין לא ידוע כיצד יצביע גוש של מדינות ובו רוב מדינות אירופה ומדינות הנוהגות להצביע בארגונים בינלאומיים בדומה להצבעת "הגוש האירופי". עם מדינות אלו נמנות יפן, קנדה, אוסטרליה וניו-זילנד. בעצרת הכללית לכל מדינה יש קול אחד, ובכל זאת יש חשיבות להצבעתו של הגוש האירופי. האיחוד האירופי וישראל מנהלים זה עשרות שנים דיאלוג כואב, רווי משקעים היסטוריים וחשדנות הדדית, אך מתוך הבנה שהאינטרס ההדדי מכתיב שיתוף פעולה מדיני וכלכלי. רצונו של האיחוד האירופי למלא תפקיד בתהליכים במזרח התיכון מחייב אותו להציג חזות ניטרלית, ולכן אף על-פי שהקול האירופי אינו יכול להכריע את התוצאה הסופית של הדיון באו"ם, יש להצבעה האירופית חשיבות רבה. גם לכך שהפלשתינים לא הצליחו לגייס תמיכה גורפת בדרישתם בקרב המעצמות המובילות את הכלכלה, היינו G8 העולמית, יש יותר מחשיבות סמלית.
הסתבכויות מדיניות נוספות עלולות להתפתח עקב ניסיונות, ספונטניים או מכוונים, של הממשלה הפלשתינית לקבוע בעקבות ההחלטה באו"ם עובדות במזרח ירושלים ובשטחים. ניסיונות כאלו ייתקלו, קרוב לוודאי בתגובת ישראל, ויגררו פניות של הפלשתינים למוסדות האו"ם ודיונים מתישים וחסרי תכלית. שאלות מדיניות אחרות הנובעות מהחלטת האו"ם נוגעות למשל למשמעותה בנוגע לתקפותם של הסכמים בין ישראל לפלשתינים שנחתמו מאז שנת 1993 ולהשפעתה על המשך המשא-ומתן. מאחר שיש לישראל עניין להצביע על כך שאין להחלטה שום תוקף מחייב ואין בה כדי לשנות את המצב הקיים, אזי גם אין לה עניין בביטול חד-צדדי של ההסכמים הקיימים. יש להניח שהיא תזכה בכך לתמיכתן של מדינות התורמות לכלכלה הפלשתינית, הרוצות בהמשך העברת כספי המסים שגובה ישראל בעבור הפלשתינים. טוב יעשו ישראל והרשות הפלשתינית אם לא יפגעו בהסכמים הקיימים המסדירים את משטר היחסים ביניהן, על-אף הפיתוי לעשות זאת.
במוקדם או במאוחר יתחדש המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים ושני הצדדים יידרשו למשמעותה של ההחלטה. יש להניח שהפלשתינים ינסו להפכה לבסיס למשא-ומתן. גם העמדה הישראלית בנושא זה צפויה, ובנקודה זו טמון אולי אחד הנזקים הגדולים של הדיון וההחלטה באו"ם. יהיה צורך במאמץ דיפלומטי לא מבוטל כדי לעקוף את ההתנצחות בנושא זה ולהגיע למשא-ומתן "האמיתי", כלומר זה ששני הצדדים מחפשים בו את הפתרון המעשי ואינם מסתפקים בהצגת זכויות היסטוריות, אמיתיות ופיקטיביות, והחלטות או"ם כאלו ואחרות.
השלכות ביטחוניות מאמץ של הפלשתינים לממש את ריבונותם במקומות שמתקיימת בהם שליטת ישראל עלול לגרור עימות ישיר בין ישראל לכוחות הביטחון הפלשתינים, אולם עדיין אין כל סימנים לכוונה פלשתינית כזאת. נראה שאין בכוונתה של ההנהגה הפלשתינית להגיע לחיכוך ישיר מסוג זה עם ישראל. כוונתה רק לנקוט צעדים סמליים, כמו הפגנות יזומות בידי הרשות שכבר החלו ב-20 בספטמבר, בפיקוח כוחות הביטחון הפלשתינים ובמקומות מבוקרים, כמו מרכזי הערים, מתוך כוונה למנוע מהם גלישה לחיכוך אלים.
הבעיה נעוצה בהנחה שהכול ייעשה תחת שליטה. ואולם אין להתעלם מהשילוב הבעייתי של שלושה רכיבים: השפעת "האביב הערבי", התסכול הנובע מהקיפאון המוחלט בתהליך המדיני ותהליך ספטמבר - פניית הפלשתינים לעצרת. התהפוכות במדינות ערב משפיעות על כל החברות הערביות ובכלל זה גם על החברה הפלשתינית. בכל החברות הערביות הבינו הצעירים, ששיעורם בחברות אלו גדול, שיש להם כוח לשנות מציאות. הם יכולים להתארגן באמצעות הרשתות החברתיות של האינטרנט, ולהשיג הישגים פוליטיים באמצעות מחאות המוניות לא אלימות. השפעה זו לא פסחה גם על החברה הפלשתינית. השיח וההתארגנות מהסוג הזה תופסים תנופה גם בין הצעירים הפלשתינים. הם כבר יכולים לייחס לעצמם הישג ראשון, והוא הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס, גם אם ההסכם עדיין לא התממש ונתקל בקשיים. נראה שהתסכול הנובע מהקיפאון בתהליך המדיני דוחף לבחינת אמצעים אחרים למימוש חזון המדינה הפלשתינית, וכישלון האינתיפאדה האלימה יחד עם המחיר הכבד ששילמה האוכלוסיה הפלשתינית מגבירים את כוח המשיכה של המחאה הלא אלימה. ההכרה במדינה פלשתינית באו"ם תיצור לחץ לנצל את ההצלחה ולנקוט צעדים נוספים לקדם את השגת המטרה. להנהגה הפלשתינית ברמאללה יהיה קשה מאוד להתמודד עם הלחץ הציבורי שיגבר במצב כזה.
ספק אם הרשות הפלשתינית תצליח לשמור את המחאה ההמונית תחת שליטה, ותגבר האפשרות לחיכוך אלים. כוחות הביטחון הפלשתינים ינסו למשל למנוע מגע ישיר בין המפגינים לבין ישראלים על-ידי חציצה בינם לבין התנחלויות ומחסומים. אבל אם ההפגנה תהיה גדולה ומאורגנת מלמטה, ולא בידי הרשות, הם יתקשו לעשות זאת. גם כוחות הביטחון של ישראל יעשו מאמץ מיוחד להימנע מפתיחה באש ידי שימוש באמצעים לא קטלניים; אבל אם הפגנות הן גדולות ממספיק ומשתתפיהן נחושים, עלולים להיווצר מצבים שכוח ישראלי או
מתנחלים יחושו סכנת חיים ויפתחו באש. אבדות בנפש אצל הפלשתינים יעוררו רצון לנקמה, ומכאן הדרך למעגל של אלימות אינה רחוקה.
כיום יש קשר טוב ותיאום רצוף בין מנגנוני הביטחון בשני הצדדים. בתרחישים כאלה עולה חשיבות הקשר והתיאום ההדדי, וסביר להניח שההנהגה הפוליטית והביטחונית בשני הצדדים תשאף לשמר אותם. ואולם במצב של קיפאון גמור בתהליך המדיני במצב שההנהגה הפלשתינית בחרה בגישה של עימות מדיני עם ישראל והליכה לזירה הבינלאומית, יש סכנה שלמשרתים בכוחות הביטחון הפלשתינים לא תהיה מוטיבציה מספקת לפעול בדרך הנחשבת ברחוב הפלשתיני לשיתוף פעולה עם ישראל, ואף למשרתת את האינטרסים של ישראל.
אין ברחוב הפלשתיני רצון עז להיגרר שוב למצב של אלימות, כאוס ואינתיפאדה שלישית. אין גם בעיה אמיתית של טיפוח ציפיות לשינוי קיצוני של המציאות בשטח בעקבות ההצבעה באו"ם, ועקב כך לתגובה קשה בעקבות אכזבה מאי מימוש התקוות. הציבור הפלשתיני פסימי מאוד. הסכנה היא אפוא לא מפריצתה של אינתיפאדה שלישית יזומה ואלימה, אלא ממצב שבו שני הצדדים התחילו תהליך שהם עלולים לאבד את השליטה בו.
השלכות כלכליות המשק הישראלי פגיע במידה מועטה לצעדים פלשתינים חד-צדדיים ואילו המשק הפלשתיני פגיע יותר לצעדי תגובה אפשריים של ישראל. לפיכך סביר להניח שהרשות/המדינה הפלשתינית תנסה לקיים את הנספח הכלכלי של הסכם הביניים (הסכם פריז). בהעדר מערך עצמאי לגביית מכס, תתקשה הממשלה הפלשתינית לממן את פעולותיה בלי המנגנון של החזרי המסים, שהם חלק מהסדר מעטפת המכס. ניסיון פלשתיני להגבלת הייבוא מישראל לשטחים שבשליטת הפלשתינים תתאפשר גם בלא הפרת הסכם פריז, וזה באמצעות מכשולים לא מכסיים (NTB), כמו תקינת איכות, ומבצעי "תוצרת
הארץ". מכיוון שהייצוא לשטחים תורם פחות מאחוז אחד לתמ"ג של הסקטור העסקי הישראלי, הנזק הכללי יהיה מועט, אבל תיפגענה חברות שהשטחים הם פלח שוק גדול בעבורן.
הייצוא הפלשתיני לישראל הוא רק כאחוז אחד מכלל ייבוא הסחורות לישראל. בתחומים ייחודיים, כמו חומרי מחצבה, אפשר למצוא לו תחליף בחומרי בניין אחרים ובייבוא מירדן. לעומת זאת אין לפלשתינים שווקים חלופיים טובים לייצא אליהם.
הגבלת היצע העובדים הפלשתינים תהיה חסרת משמעות בשל מספרם המועט כבר היום, ויש אפשרות כמעט מידית להחליפם על-ידי הגדלת מכסות העובדים הזרים. הנפקת מטבע פלשתיני כסממן של ריבונות לא תשפיע על המשק הישראלי. לביטול מעמד השקל כהילך חוקי במדינה הפלשתינית תהיה השפעה דומה לזו של הטלת מכס בשיעור של כאחוז וחצי על הייבוא מישראל. השפעה נוספת על הסחר עלולה להיות לאי ודאות בעניין שער החליפין של מטבע(ות) הרזרבה שכנגדן יונפק המטבע הפלשתיני.
אם תתפתח אלימות בהיקף נרחב בין הפלשתינים לישראל כמובן שתהיה לכך השפעה כלכלית נרחבת על הפלשתינים ועל ישראל. האינתיפאדה השנייה גרמה לפגיעה קשה מאוד במשק הפלשתיני ולהפסקת הצמיחה במשק הישראלי.
סיכום ייתכן כי מבחינת ישראל, שממשלתה קיבלה את "פתרון שתי המדינות", הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המהלך הפלשתיני היא להצטרף להכרה במדינה הפלשתינית, וזה היה אפשרי אילו הפלשתינים ותומכיהם לא היו מתעקשים להכיל בהחלטת העצרת את הנוסח שהמדינה הפלשתינית מוכרת על בסיס גבולות 1967, ובירתה בירושלים. ממשלת ישראל הנוכחית לא תוכל לתמוך בהחלטה בלשון הזאת.
נראה שלמאמץ האדיר שמשקיע משרד החוץ בשכנוע מדינות להצביע נגד ההחלטה או להימנע אין תוחלת רבה. בכל מקרה מרב הסיכויים הם שהצעת ההחלטה תועלה בעצרת הכללית, וגם אם כמה מדינות אירופיות חשובות יצביעו נגד ההצבעה ביחד עם ארצות הברית וישראל, לא ימנע הדבר את ההכרה במדינה פלשתינית ואת תוצאותיה המעשיות. התהליך ייעצר רק אם יתחדש המשא-ומתן בין שני הצדדים. הצעת הקוורטט עשויה להיות בסיס טוב לחידוש המשא-ומתן מבחינת ישראל, אולם ספק אם הפלשתינים יקבלו אותה לפני המהלך באו"ם, ואם היא תמנע את המשכו.
בממסד הישראלי נשקלים כאמור רעיונות להעניש את הפלשתינים ולהרתיעם בדרכים שונות, החל בעיכוב העברת הכספים שישראל גובה בעבור הרשות הפלשתינית וכלה בביטול הסכמי אוסלו ובסיפוח שטחים פלשתינים לישראל. מוטב שהוגי הרעיונות ייזכרו באמירה של
ביסמרק: "כעס אינו תחליף למדיניות". הנזק שייגרם מהם לישראל גדול מתועלתם, והם עלולים לגייס את הקהילה הבינלאומית ביתר שאת נגד ישראל. אין לישראל אלא להגיב במתינות, ולהתמודד בשיקול דעת עם ההשלכות המעשיות של הצעד הפלשתיני, הן התמודדות בדרכים משפטיות עם הניסיון לרדוף משפטית אנשי צבא ופוליטיקאים ישראלים, והן עם אתגרים ביטחוניים ומדיניים. עליה להדגיש את המסר, שבסופו של דבר ייקבע עתיד היחסים בין ישראל לבין הפלשתינים במשא-ומתן בין הצדדים ולא במדיניות חד-צדדית ועוקפת משא-ומתן.
כתוצאה מאמירות בנוסח ההתבטאות של שר הביטחון על ה"צונאמי המדיני" הצפוי לישראל בעקבות הפנייה הפלשתינית לאו"ם הייתה בציבור ובתקשורת הישראלית תחושה שמשהו דרמתי עומד לקרות מיד עם הפניה לאו"ם, וכשלא קרה שום דבר דרמתי נרגעו כולם. הדבר משקף חוסר הבנה שמדובר פה בתהליכים שדורשים זמן, והם רק בתחילתם. אפילו הדיון במועצת הביטחון על הפנייה הפלשתינית עוד לא התחיל. המשמעות היא שיש מספיק זמן לעשות הערכות מצב ולנקוט בצעדים הנחוצים למזער אפשרות של התפתחויות שליליות.
ישראל תצטרך להתמקד ביום שאחרי ההחלטה באו"ם ולשקול אם בסופו של דבר כדי למנוע את המשברים הפוטנציאליים לאחר שהמהלכים באו"ם ימצו את עצמם, מן הראוי להסתכל על המצב החדש כעל הזדמנות לחידוש המשא-ומתן. הפלשתינים יחוו הישג בהשיגם הכרה בינלאומית במדינתם, אבל שום דבר לא ישתנה בשטח, ולכן, כפי שמחמוד עבאס עצמו חוזר ומדגיש, יש עתה טעם לחזור לשולחן המשא-ומתן. במצב כזה עולה הסבירות שנוסח הדומה להצעה הנוכחית
של הקוורטט עשוי להיות בסיס טוב לשיחות.
