האם הנאשמים המרכזיים בפרשת רשות המיסים הודו בעבירות שלא ביצעו? זאת המסקנה המתבקשת מפסק דינו של השופט
זכריה כספי בעניינו של יגאל סער.
ג'קי מצא,
קובי בן-גור ו
יורם קארשי הודו בעבירות הקשורות ליחסיהם עם סער - בעוד הוא עצמו זוכה מעבירות שוחד והורשע רק בהפרת אמונים.
זוהי תמונה קשה ביותר, כמעט בלתי נסבלת. נכון שכולם הודו מרצונם החופשי ואחרי קבלת ייעוץ משפטי מדוקדק. אך הסתירה בין ההודאות הללו (בעיקר זו של קארשי) לבין פסק הדין של כספי, זועקת לשמים. האם החשש מפני המוניטין של כספי כשופט מחמיר, הניע נאשמים אחרים לחתום על עסקות טיעון מתוך חישוב קר של סיכון-סיכוי? האם הלחצים של כספי על הצדדים להגיע לעסקות כאלו, שנעשו בין היתר בפגישות סגורות בלשכתו, היו כה כבדים עד שהביאו לעיוות דין?
מצא, לשעבר מנהל רשות המיסים, הודה במירמה והפרת אמונים בנוגע לחלקו בקידומו של סער ובמינויו לנציג רשות המיסים בארה"ב. ההודאה שלו היא הכי פחות בעייתית לאחר פסק הדין במשפטו של סער, שכן גם סער הורשע באותה עבירה בדיוק על בסיס אותה מסכת עובדתית. אבל, חשוב מאוד לציין שבגזר דינו של מצא, הכתיר כספי את הפרק הזה במילים "שוחד לסער". כלומר: בתפיסתו של כספי, מדובר בשוחד למרות שעסקת הטיעון הייתה קלה יותר. כספי שלח את מצא לשנת מאסר בפועל, העונש החמור ביותר בפרשה.
בן-גור הורשע, על חלקו בפרשת סער, בשידול לביצוע עבירה ובמירמה והפרת אמונים. אלו הרשעות חמורות יותר משל סער עצמו, שהורשע כאמור רק בהפרת אמונים. הסתירה הבולטת ביותר נוגעת לקארשי, אשר הודה והורשע במתן שוחד לסער. משפטית ייתכן מצב בו אדם יורשע במתן שוחד בעוד מקבלו יזוכה, בשל הבדלים אפשריים ביסוד הנפשי שלהם, אך קשה מאוד לחיות עם סתירה כזו כאשר מדובר בדיוק על אותו מצג עובדתי.
כספי עצמו אינו מתמודד בפסק דינו עם סתירות אלו. להפך: באשרו את עסקות הטיעון של הנאשמים האחרים הוא טרח להדגיש, כי אין בהן כדי להשליך על עניינו של סער. ואכן, את התמיהות אין להפנות לכספי. אם כבר, הוא ראוי לשבח על כך שאכן השכיל להבחין בין ההודאות לבין הראיות. אבל יש כאן סימני שאלה ענקיים המופנים כלפי הפרקליטות. חובתה כעת, לפחות מבחינה מוסרית אם לא מבחינה משפטית, לפנות לבית המשפט ולבקש לתקן לפחות את הרשעותו ואת עונשו של קארשי - אם לא את אלו של מצא ובן-גור. נכון, פסק הדין אינו חלוט וייתכן מאוד שהמדינה תערער עליו (משום שהזיכוי מהשוחד הוא ברובו משפטי ולא עובדתי), אך עד שהערעור יתברר - קארשי כבר מזמן יסיים לרצות את מאסרו. לכל הפחות, צריכה המדינה לבקש מיוזמתה לעכב את ביצוע עונשו, ואולי גם למשוך את ערעורה על קולת עונשו של בן-גור (שישה חודשי עבודות שירות).
מעבר לפרשה הנקודתית, התמיהות החמורות הללו מציפות שוב את הקשיים הטמונים בעסקות הטיעון הרבות, שהפכו ללחם חוקה של מערכת המשפט הישראלית. הן מלמדות, כי בהחלט ייתכן שנאשמים יודו בעבירות שלא ביצעו, או שלכל הפחות היה להם סיכוי סביר לצאת זכאים מהן ולו מחמת הספק. עובדה זו, לצד הכשלים עליהם מצביעים בתי המשפט כמעט מדי יום לגבי העסקות המובאות בפניהם, מחייבים דיון רוחב - מקצועי וציבורי - מעמיק.