נעבור כעת לטיפול התקשורתי בנושא, אשר - כמו בנושא העמותות - נעשה בצורה חובבנית ורשלנית במקרה הטוב, ובצורה זדונית והיסטרית במקרה הגרוע. ושוב: נבחן את העובדות היבשות. בוועדה לבחירת שופטים תשעה חברים: נשיא בית המשפט העליון, שר המשפטים, שר נוסף, ח"כ מן הקואליציה, ח"כ מן האופוזיציה, עוד שני שופטים בבית המשפט העליון ושני נציגי לשכת עורכי הדין. כל מינוי מחייב רוב של לפחות שבעה מבין תשעת החברים. עכשיו, בואו נראה מי באמת שולט בתהליך.
לכאורה: הפוליטיקאים, להם יש ארבעה קולות. אבל זו כמובן טעות אופטית. גם אם נניח ששני השרים יצביעו בצורה אחידה, אין זה מחייב את הח"כ מן הקואליציה - ובוודאי לא את הח"כ מן האופוזיציה. במקרה הקיצוני ביותר, יכולים אנשי הממשלה להשיג גוש חוסם של שלושה קולות, וזה כאמור אם הם מגיעים להסכמה ביניהם.
בפועל, הגוש החוסם הקבוע שייך לשופטים. ככל הידוע (ותכף נראה מדוע ההסתייגות), שלושת שופטי העליון תמיד מצביעים כאיש אחד. זהו מקור הכוח האמיתי והגדול ביותר של נשיא בית המשפט העליון: יכולתו למנוע כל מינוי של כל שופט בכל ערכאה, שכן חבריו יתקשו להתנגד לו. צורת ההצבעה הזאת מעוררת שאלות קשות בדבר שיקול הדעת האישי של בכירי שופטינו, וכדאי שנעיר שאם היה מדובר בחברה בע"מ - אסור היה להם בשום אופן להגיע להסכמי הצבעה כאלו. בצורה ציורית ניתן לומר, שהמשמעת הקואליציונית ההדוקה ביותר בישראל מתקיימת אצל שלושת השופטים החברים בוועדה.
יתרה מזו: מאחר שהשופטים בכלל ונשיאי העליון בפרט מכהנים שנים ארוכות, הם היחידים הנהנים מהשפעה מתמשכת על בחירת השופטים. שר המשפטים מכהן במקרה הטוב ארבע שנים, וכמוהו השר הנוסף ושני נציגי הכנסת; גם בלשכת עורכי הדין יש בחירות אחת לארבע שנים.
דורית ביניש כבר סוגרת חמש שנים כנשיאת העליון, ואילו
אהרן ברק שימש בתפקיד 11 שנים. אז מי קובע באמת - הפוליטיקאים המתחלפים חדשים לבקרים, או השופטים היושבים שם שנים ארוכות? חוץ מזה, בעוד כל יתר חברי הוועדה נבחרים בידי גופים דמוקרטיים, נציגי השופטים נבחרים בידי שופטי העליון עצמם, ללא כל הליך שקוף.
