התקדמותה של אירן במסלול הגרעיני מציבה לפני מדינת ישראל קשיים רבים במישור המדיני, הצבאי והאסטרטגי. סוגיה מרכזית העולה מתהליך "התגרענותה" של אירן, הגם שאין היא זוכה להתייחסות פומבית רבה, היא שאלת העמימות הגרעינית שנוקטת ישראל (1), שאלה שתעמוד לפני מקבלי ההחלטות - אם אכן תהיה בידי אירן יכולת גרעינית כלשהי - היא: האם ישראל צריכה לעשות שינויים במדיניות העמימות הגרעינית ואולי אף לבטל אותה, ולאמץ במקומה הרתעה גרעינית גלויה.
המאמר הנוכחי מתמקד ב"יום שאחרי" התגרענותה של אירן ועוסק בסוגיית היתכנותה של יציבות אזורית בין ישראל לאירן רק מנקודת המבט של מדיניות העמימות הגרעינית. לפיכך נושאים כמו האפשרות ליציבות גרעינית בין המדינות באמצעות הסכמי בקרת נשק מסוג "אי שימוש לראשונה" (not first use) בנשק גרעיני ואחרים, אינם נידונים, גם אם יוזכרו בהקשרים שונים. יש לציין, שהדיון על יציבות גרעינית בין המדינות, באמצעות הסכמי בקרת נשק שמטרתם העיקרית היא מניעת הידרדרות צבאית העלולה להוביל לשימוש בנשק גרעיני, נוגעת - בכל מקרה שניתן לעלות על הדעת - בלב ליבה של מדיניות העמימות. בעוד שכותב שורות אלה חושב שהסכמי בקרת נשק ניתנים ליישום - מבחינה תיאורטית - תוך שמירה על מדיניות העמימות, זו שאלה שכרגע אין לה תשובה ברורה האם בכדי להגיע לשלב הדיונים של הסכמי בקרת נשק (כגון "אי שימוש לראשונה"), ישראל תוכל למנוע דיון על מדיניותה הגרעינית.
נקודת המוצא במאמר זה היא התרחיש שלפיו יש לאירן יכולת גרעינית, והעמדה המוצגת בו היא, שגם לנוכח מציאות כזאת צריכה ישראל להמשיך את מדיניות העמימות שלה. תחילה יוצגו עמדות בעד ונגד הרתעה גרעינית גלויה, ולאחר מכן תידון השאלה, האם יתרונותיה של מדיניות העמימות עודם תקפים ב"יום שאחרי".
הוויכוח על מדיניות העמימות הגרעינית ראשיתה של מדיניות העמימות של ישראל בראשית שנות השישים של המאה 20 והיא מגולמת בהכרזה ש"ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון" (2). לא רק על טיבה של מדיניות זו יש מחלוקת, אלא גם על אופן התהוותה (3). יגאל אלון, שהיה ממובילי הקו המדיני שהתנגד לביסוס הרתעה גלויה על הפוטנציאל הגרעיני, הכריז: "ישראל גם לא תהיה השנייה" להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון (4). את הכרזתו של אלון אפשר לפרש בשני אופנים:
א. ישראל מוכרחה להימצא במרחק קצר ביותר מרכישת יכולת גרעינית מוצהרת, ולפיכך אם מדינה ערבית תתחמש בנשק שכזה - לא תישאר ישראל מאחור (לאחר זמן היו מי שפירשו את ההכרזה של אלון כאילו ישראל שומרת "פצצה במרתף", כלומר לישראל יש הידע הטכנולוגי לייצור פצצה גרעינית אולם אין לה אופציה לשימוש מידי).
ב. ישראל לא תתיר לאף מדינה במזרח התיכון להתחמש בנשק גרעיני: שורשיה של 'דוקטרינת בגין' לפיה מדינת ישראל לא תאפשר לאף מדינה עוינת באזור לרכוש יכולת טכנולוגית גרעינית היכולה להיות מנוצלת לשימושים צבאיים (5).
שני הפירושים יכולים לדור יחדיו שכן "אלון ראה בגירעון הסכסוך אסון ממדרגה ראשונה, ודיבר על כך שאם יש סכנת חורבן בית שלישי היא קיימת רק מצד זה, מהכנסת הנשק הגרעיני" (6).
על-אף הערפול המכוון העוטף את הדיון הפוליטי בסוגיה, התגלו לאורך השנים עמדות שונות ומנוגדות בחוגים הפוליטיים בישראל בעניין יתרונותיה וחסרונותיה של מדיניות העמימות, ורובו של הדיון התקיים כדיון אקדמי ופובליציסטי. על-אף כמה סימנים ל"חוסר נחת" ממדיניות זו בקרב חלקים בפוליטיקה הישראלית לאורך השנים, מדיניות העמימות עמדה ועומדת על-כנה ולא חלו בה שינויים. על-אף לחץ ציבורי ופוליטי לדיון בנושא (בעיקר מהמפלגות הערביות) קיימת הסכמה בת כחצי מאה, המעגנת את מדיניות העמימות (7). אין ספק שמדיניות העמימות היא פיקציה דיפלומטית (8). המדיניות היא פיקציה מכיוון שלצמרת מקבלי ההחלטות בעולם אמונה שלישראל יש כושר גרעיני; והיא דיפלומטית מכיוון שיש לה משקל של ממש בשדה הפוליטי הבינלאומי (הסכמים בינלאומיים, ועידות, שיחות שלום וכדומה). ואולם הערפול בסוגיה הוא רכיב חושב בהרתעה הישראלית, ובצדק ציין העיתונאי והפרשן הצבאי
זאב שיף, שמדיניות העמימות זכאית לפרס ישראל לביטחון (9).
עמדות ניציות באשר לגרעין המתנגדים למדיניות העמימות בקרב הפרשנים והחוקרים ממליצים זה שנים רבות לבטלה ולאמץ במקומה הרתעה גרעינית גלויה. מקצתם מציעים לישראל לעשות זאת לטובת חיזוק הביטחון הלאומי (10). אחרים משלבים סלידה מוסרית מהנשק הגרעיני עם פורמליזם דמוקרטי (הפרויקט אינו בפיקוח גלוי, אופן קבלת ההחלטות אינו שקוף). יש פרדוקס בטיעונים, שכן רוב המשתייכים לגישה השנייה, המעוניינים לעבור לשלב הפירוז הגרעיני, מוכנים להכניס את האזור לעידן הגרעיני כשלב מקדים. כלומר, הם טוענים שעל המזרח התיכון לעבור שלב של הרתעה גרעינית גלויה לפני שהוא יעבור לשלב הפירוז (11).
ה"נצים הגרעיניים" מעלים כמה טיעונים לטובת הרתעה גלויה:
א. למרות מדיניות העמימות הגרעינית, ישראל נחשבת מעצמה גרעינית כך שאסטרטגיה של הרתעה גלויה לא תחולל שינוי בדימוי של ישראל בעיני המדינות במזרח התיכון. אלה כבר רואות בישראל מדינה גרעינית לכל דבר.
ב. הרתעה גרעינית גלויה תוביל לחיזוק כושר העמידה הפנימי של ישראל ותפחית את החרדה מפני מתקפה קונבנציונלית ערבית.
ג. מדיניות העמימות אינה מונעת הופעת נשק גרעיני במזרח התיכון. ראיה לכך - הפרויקט העירקי, הלובי, הסורי והאירני.
ד. אסטרטגיה של הרתעה גלויה תוביל להפחתת תקציב הביטחון המופנה לחיזוק הכוחות הקונבנציונליים.
ה. כהמשך לסעיף הקודם: התלות של ישראל בנשק ובמימון אמריקני תיחלש.
ו. הרתעה גרעינית גלויה הופכת את התהליכים הקשורים לסוגיה הגרעינית (הביורוקרטיים, הכלכליים, הצבאיים ועוד) לשקופים יותר, ולפיכך - לדמוקרטיים יותר.
מחייבי ההרתעה הגרעינית המוצהרת נוטים לקבל את האפשרות של יציבות גרעינית מול אירן, וכך הם נוטים להשלים עם הפרויקט הגרעיני של אירן. יש בהם התומכים במפורש ביצירת מאזן גרעיני העדיף בעיניהם מחוסר הוודאות (לדבריהם) של המצב הקיים. מלבד האקדמאים התומכים בגישה זו, יש לציין במערכת הפוליטית את
עוזי ארד, שבזמן שתיפקד כראש המטה לביטחון לאומי בממשלת נתניהו (שהוקמה בשנת 2009) וכיועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי, בהתייחסו לשאלה בהקשר למצב תיאורטי עתידי, טען כי "מצב של חימוש הדדי [בין ישראל לאירן] בטוח יותר ממצב של שלום הדדי". לדידו של ארד, "כוח המגן שבידינו צריך להשתכלל ולהיות רב עוצמה, ולהביא לכך שלא יעזו לממש את היכולת לפגוע בנו. והיה אם יעזו, נגבה מהם את מלוא המחיר, כך שגם הם לא ישרדו". ארד ציין בפירוש, שמצב של מלחמה קרה אזורית עדיף משלום בין ישראל לאירן, העלול לקרוס בנקל (12) בעוד שרוב מחייבי ההרתעה הגרעינית הגלויה הם אנשי אקדמיה ופובליציסטיים ולמעט עוזי ארד, רוב מקבלי ההחלטות נמנעים מדיון פומבי בנושא, יש לציין את הוויכוח בין נתניהו ל
אריאל שרון בסוף שנת 2001. נתניהו, כך דווח בתקשורת, טען כי "יש לבטל את מעטה החשאיות סביב יכולותיה הגרעינית של ישראל אם יתברר שאירן מתקרבת ליכולת גרעינית" (13).
השאלה אם המערכת הבינלאומית (ארצות הברית) יכולה להכיל והרתיע אירן גרעינית נדונה באינטנסיביות בספרות המקצועית. כיום נראה שהנטייה בפרסומים אלה היא לתמוך באפשרות של יציבות בין ארצות הברית לאירן גרעינית (14) הסוגיה של מאזני הרתעה אזוריים נדונה מעט, ולרוב תוך כדי עקיפת סוגיית העמימות. כהמשך לתפיסתם לאורך השנים, הנצים הגרעיניים תומכים בביטול העמימות במקרה של אירן גרעינית.
בישראל, בעיקר בעיתונות היומית, ראובן פדהצור ולואי רנה ברס (15), טוענים זה זמן רב שהתשובה להתגרענותה של אירן צריכה להיות "להוציא את הפצצה מהמרתף"(כדברי ברס) (16) מכיוון ש"אפשר לחיות עם אירן" גרעינית (כדברי פדהצור) (17). גם
אבנר כהן ומרווין מילר טוענים שהגיע הזמן "להוציא את הפצצה הגרעינית הישראלית מהמרתף", אולם טיעוניהם אינם מתחום האסטרטגיה אלא מתחום החשש לדמוקרטיה הישראלית (18).
בארצות הברית, ברוס רידל, יועצו לשעבר של הנשיא אובמה, התבטא בזכות חיזוק ההרתעה הגרעינית של ישראל על-ידי שילוב יכולות הגרעין שלה בכוח הגרעיני של ארצות הברית. בפועל הציע רידל מטרייה גרעינית משולבת של ארצות הברית וישראל. לדברי רידל: "אם אנו רוצים לגלות יחס רציני באמת להשגת עסקה עם אירן בנושא הגרעיני, ישראל צריכה לצאת מן הארון. מדיניות המבוססת על בדיות ועל סטנדרטים כפולים חייבת להיכשל במוקדם או במאוחר" (19).
אם לפני חמש שנים היה אפשר לקרוא, ש"קומץ מומחים שאינם מעזים להזדהות בשמם" מדברים על כך שאירן גרעינית תוביל לייצוב האזור, היום השקפה זו רווחת יותר (20).
עמדות יוניות באשר לגרעין הרגל האחת של מדיניות הגרעין של ישראל היא הערפול המכוון; והרגל האחרת היא הכרזתו של אלון דלעיל, ש"ישראל גם לא תהיה השנייה" להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. כלומר, ישראל היא שומר הסף מפני כניסת גרעין למזרח התיכון; אין היא חברה במועדון הגרעיני ואין היא מאפשרת לאף מדינה אחרת להיות חברה במועדון הזה. המקרה של הפצצת הכור "אוסיראק" בעירק בשנת 1981 והפצצת הכור בסוריה (לפי מקורות זרים) בשנת 2007 הם פועל יוצא מובהק של מדיניות הגרעין של ישראל (21). כ"שומר סף" ישראל נכשלה כמה פעמים בבלימת המוטיבציה של מדינות באזור להתחיל ולהתקדם במסלול הגרעיני, אבל בסופו של דבר, אף מדינה במזרח התיכון, בזכות מאמציה של ישראל (חוץ מלוב, שעשתה "חזרה גרעינית" (Roll Back), אינה בעלת נשק גרעיני. כמעט חצי מאה של מדיניות עמימות הוכיחה את הגיונה הפנימי: המזרח התיכון לא גורען למרות לא מעט ניסיונות ולחצים בינלאומיים לעשות כן.
במציאות שבה אין אף מדינה גרעינית במזרח התיכון טענו עד כה בעלי עמדות יוניות בנושא הגרעין בזכות שימור מדיניות העמימות:
א. מדיניות העמימות מעניקה לישראל מעמד מיוחד בזירה הבינלאומית, וכל עוד אין הוכחות מובהקות ליכולותיה בתחום הגרעין (למשל ניסוי גרעיני), ישראל אינה מדינה גרעינית על כל המשתמע מכך. שינוי המדיניות יפגע במאמצים הבינלאומיים למניעת תפוצה גרעינית ויזלזל במופגן במדיניות ארצות הברית להגבלת תפוצה גרעינית, ויפגע בקשריה של ישראל עם ארצות הברית.
ב. כל עוד ישראל שומרת על מדיניות העמימות הגרעינית היא מסמנת את עצמה כמתנגדת למירוץ חימוש במזרח התיכון. ברגע שישראל מוותרת על העמימות הגרעינית היא פותחת פתח למירוץ חימוש גרעיני אזורי, וכמו נותנת את הסכמתה למירוץ החימוש.
ג. במצב שבו מדינות שונות במזרח התיכון שוקלות (או פועלות) להתחמש בנשק גרעיני, מדיניות העמימות מחזקת את יכולתה של ישראל לנקוט פעולה צבאית או דיפלומטית נגדן. אפשר להניח, שמדיניות של הרתעה גלויה תחליש את הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה צבאית של ישראל נגד מדינה הרוכשת יכולת גרעינית.
ד. מדיניות העמימות החלישה את המוטיבציות להתגרענות במזרח התיכון ואפשרה למקבלי ההחלטות במדינות באזור להימנע מללכת בכיוון הגרעיני-צבאי על-אף לחצים מבית (ציבוריים ופוליטיים). האסטרטגיה הגרעינית של ישראל פעלה איפוא בוויכוח הפנים ערבי לצד מתנגדי החימוש הגרעיני. מנגד, הרתעה גרעינית גלויה מצד ישראל תחזק את הכוחות התומכים בפיתוח נשק גרעיני עצמאי.
ה. ההרתעה הגרעינית לא מנעה בעבר מלחמות קונבנציונליות וכן היא לא מנעה טרור. לכן הרתעה גלויה אינה משמשת חלופה לשימור העליונות הקונבנציונלית של ישראל. במקרה של התקפה מוגבלת תזדקק ישראל ליכולתה הקונבנציונלית. וכן, אם יש מדינה נוספת במזרח התיכון בעלת יכולת גרעינית, מדיניות של הרתעה גרעינית גלויה עלולה להחליש את יכולת ההכרעה הקונבנציונלית, שכן יתקיים החשש מפני הסלמה לעימות גרעיני. ועוד, אין כל ודאות בכך שהרתעה גלויה במציאות המזרח התיכון תמנע התרחשות של מלחמה קונבנציונלית. למעשה, הרתעה גרעינית במזרח התיכון עלולה להוביל למציאות הפוכה מזו שמקווים לה תומכי הגרעין הגלוי: היא עלולה להנציח סכסוכים על-ידי עיקור היכול להגיע להכרעה קונבנציונלית.
ו. גם במקרה של הרתעה גלויה תזדקק ישראל לסיוע חוץ ולתמיכת ארצות הברית, שכן עדיין יהיה עליה לשמור על עליונות קונבנציונלית. במצב של הרתעה גלויה ומאזנים גרעיניים אזוריים, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שהיא נדרשת להוצאות גבוהות יותר בתחום הגרעיני. הסיבה היא, שההוכחה לאיכותה וליציבותה של הרתעה גרעינית גלויה באה לידי ביטוי ככל שמשקיעים יותר משאבים בפרויקט ובאמצעי הלוחמה הדרושים לו. וכן פיתוח טכנולוגיה גרעינית, שימורה ופיתוח אמצעי הרתעה גרעיניים מתקזזים עם פיתוח אמצעי לחימה קונבנציונליים אחרים (או עם פרויקטים טכנולוגיים עתירי משאבים).
המקרה האירני וישראל: היתכנותו ומשמעותו של מאזן גרעיני היתרונות שנמנו בזכותה של מדיניות העמימות הגרעינית היו תקפים בחצי המאה האחרונה. האם הם עומדים גם במקרה של אירן גרעינית? האם החסרונות של הרתעה גרעינית גלויה מצדה של ישראל, שצוינו לעיל, אינם מתבטלים במקרה של אירן גרעינית? כמה תרחישים מרכזיים אפשריים במסלול ההתגרענות של אירן:
א. אירן מאמצת הרתעה גרעינית גלויה: ברשותה של אירן תהיה בשנים הקרובות כמות מצומצמת של פצצות גרעיניות וראשי חץ לשיגור נשק גרעיני.
ב. אירן שומרת על מדיניות עמימות בכל הנוגע לפרויקט הגרעין שלה בדומה למדיניות העמימות של ישראל.
ג. אירן כמדינת סף גרעינית: אירן אינה עוברת את הסף הגרעיני ושומרת על אופציה למימוש. כלומר, אין לה נשק גרעיני מוכן לשימוש, אך יש בידה כל הציוד והידע הטכנולוגי הנדרשים להרכבה (22).
ד. אירן מייצרת פצצה לניסוי ועדיין אינה שולטת באמצעים להפעלת נשק גרעיני טקטי. מובן שכל אחד מהתסריטים האפשריים יכול להיות מורכב יותר או להכיל יותר מאפשרות אחת. יצוינו ארבע אפשרויות עיקריות (בקווים כלליים) מבחינת מדיניות הגרעין של ישראל אם תממש אירן כל אחד מהתרחישים האפשריים שהוצגו למעלה.
א. ישראל שומרת על מדיניות העמימות שלה וממשיכה לנקוט מדיניות ערפול בכל הקשור ליכולתה הגרעינית ובכל הקשור למדיניותה הגרעינית.
ב. ישראל מאמצת מדיניות של הרתעה גרעינית מלאה, חושפת את יכולתה הגרעינית ומכריזה על דוקטרינת ההגנה הגרעינית שלה.
ג. ישראל מסתפקת בהכרזה שיש לה יכולת גרעינית, ואיננה מפרטת דבר.
ד. ישראל איננה משנה את מדיניות הגרעין שלה, אבל דוחפת להסכמים אזוריים של בקרת נשק ופירוז כללי של המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית.
חסרונה הבולט של אפשרות זו הוא אי האמון של חלקים גדולים בצמרת הפוליטית הישראלית בהסכמים בינלאומיים, וכן המדיניות הלא מוצהרת שפירוז גרעיני יגיע רק לאחר כמה שנים של שלום כללי במזרח התיכון. ישראל תטען, במידה רבה של צדק, שאירן לא כיבדה את האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני (NPT) שעליו היא חתומה, ולכן אין ישראל יכולה לסמוך על ועידות בינלאומיות ועל הסכמים אזוריים. ועוד, כדי שהסכמי בקרת נשק יבואו לידי ממשות תחויב אירן לחשוף את יכולתה הגרעינית (ומדינות נוספות במזרח התיכון יחשפו את היכולת הלא קונבנציונלית שברשותן). קשה לדמיין מצב שאירן תהיה שותפה לתהליך של הסכמי בקרת נשק לאחר הפרה בוטה של הסכמים בינלאומיים ולאחר התנגשות ארוכת שנים עם המערב בסוגיית הגרעין. כינון הסכמי בקרת נשק דורש פרק זמן שבו תימצא ישראל במצב מתמשך של חוסר ודאות, ואפשר בהחלט לעלות על הדעת הפעלת לחצים פנימיים של גורמים פוליטיים
(וציבוריים) על מקבלי ההחלטות לאמץ הרתעה גרעינית גלויה בזמן הזה (23).
חסרונה של אפשרות ג, (בדומה לאפשרות ב) בכך שהיא עושה כברת דרך לקראת הכרזה על יכולתה הגרעינית של ישראל. אומנם אין בה חשיפה של היכולת הגרעינית של ישראל, אולם יש בה משום זרז משמעותי להתגרענות של מדינות אחרות במזרח התיכון. מנגד אפשר לטעון, שאי בהירות בדבר היכולת הישראלית ובדבר דוקטרינת הפעלת הכוח הגרעיני שלה, תחליש את היכולת לכונן הסכמי בקרת נשק אזוריים, ולפיכך תחזק את אי היציבות.
אפשרות ב, שלפיה ישראל מאמצת הרתעה גרעינית מלאה, מכילה את כל החסרונות שתוארו לעיל בנוגע להרתעה כזו. היתרון היחידי בהרתעה גלויה, מנקודת המבט של יתרון אסטרטגי בעידן הגרעיני, הוא האפשרות של יצירת מאזן גרעיני בין ישראל לאירן. ואולם יש טעם לשאול, האם "מאזן" שכזה אפשרי. המילה מאזן יוצרת תחושה של מאזניים, כלומר של כוחות שקולים שיש ביניהם שיווי משקל, ולכן זהו מונח בעייתי לתיאור המצב שייווצר בין ישראל לאירן. השאלה שצריכה להישאל, מנקודת המבט של מדיניות העמימות, אינה האם אפשר לייצב מאזן עם אירן (וכך למנוע מלחמה גרעינית), אלא מה יהיו טיבו ומשמעותו של "מאזן" כזה. גם אם נניח שאפשר לייצב מאזן הרתעה גרעיני אזורי, שיצמצם את החשש ממלחמה גרעינית, יש לשאול כיצד ישפיע מאזן זה על המזרח התיכון; כלומר, האם הוא יהיה יציב מעבר לתחום הגרעיני.
בניתוח התיאורטי לעיל פורטו החסרונות והסכנות הטמונות במדיניות של הרתעה גרעינית גלויה. על אלה יש להוסיף כמה חסרונות ותוצאות אפשריות של הרתעה גרעינית גלויה כלפי אירן.
א. מאזן גרעיני בין ישראל לאירן, בשונה למשל מהמאזן הגרעיני שהיה בזמן המלחמה הקרה, הוא מאזן שאינו מאוזן ואינו סימטרי. בשל היתרון הגיאוגרפי שיש לאירן והיתרון ביכולת הגרעינית לטובת ישראל (לאירן יהיה ארסנל מצומצם של נשק גרעיני), תימצא ישראל במצב תמידי של חשש מפני "מכה ראשונה". לפיכך דילמת הביטחון של ישראל תוביל למצב של "שיגור עם קבלת התרעה" (Launch on warning). משמע, מדינה החוששת שאינה יכולה לעמוד ב"מכה ראשונה" (מבחינה אזרחית או מבחינת יכולת התגובה הגרעינית שלה) מתומרנת לפעול ראשונה בעקבות חשש גדול שתותקף.
ב. מכיוון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לספוג פגיעה של נשק גרעיני (בעיקר מבחינה אזרחית) אין לה מבחינה אסטרטגית היכולת להחליף מרחב גיאוגרפי בזמן, כלומר לספוג מהלומה גרעינית ולהשיב במכה גרעינית.
ג. הרתעה גרעינית של ישראל כלפי אירן תחליש את היתרון הקונבנציונלי של ישראל ועלולה לעקר את יכולת ההכרעה הקונבנציונלית שלה עקב חשש שפעולה צבאית נרחבת תוביל להסלמה גרעינית (עם אירן או עם מדינתיים צד שלישי, כגון חיזבאללה). מכיוון שנגד ארגוני טרור וארגונים תת מדינתיים הנשק הגרעיני אינו אפקטיבי, הרתעה גלויה עלולה לייצור סכסוכי גבול בעצימות נמוכה, שיכפו על המרחב מלחמות התשה מבוקרות, המשמרות
קוו. למעשה, הרתעה גרעינית גלויה עלולה ליצור ניתוק בין הרמות השונות בכושר ההרתעה של ישראל.
ד. הגרעין האירני לא נועד להרתיע רק את ישראל, אלא יש לו תפקידים נוספים ככלי לכפות הגמוניה אירנית וסטגנציה על המזרח התיכון. מנכ"ל ראשד, כתב: 'איננו מפחדים מפצצה גרעינית אירנית כנשק. בנשק זה לא ייעשה שימוש צבאי, אלא הוא ישמש כאמצעי לשינוי חוקי המשחק. אנחנו פוחדים ממדיניותה של אירן המשתמשת בכל האמצעים כדי לכפות את קיומה [כמעצמה אזורית], והנשק הגרעיני הוא רק אמצעי לכך. (...) איננו פוחדים מפצצה גרעינית בידי אירן. אנו חוששים מהגיונו של המשטר הנוכחי בטהרן שבזבז את כספי ארצו על חיזבאללה, על חמאס, על התנועות הקיצוניות בבחרין, עירק, תימן ועל האחים המוסלמים ותמך בכל קיצוני האזור. שאיפת משטרו של נז'אד להתרחבות, להגמוניה ולהשתלטות ברורה בשטח, ולשם כך הוא זקוק למטריה גרעינית שתגן עליו מהרתעה של מעצמה [כלשהי]. מדינות המפרץ אשר בנו ערים ומפעלים עצומים על גדת המפרץ יהפכו - עם הימצאותו של נשק גרעיני בידי אירן - לבנות ערובה של גחמות נז'אד וממשלתו הקיצונית" (24).
הרתעה גרעינית ישראלית גלויה תחזק את המגמה ממנה מזהיר אל ראשד. המדינות הערביות ובראשן מצרים קוראות לפירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית ולא לביטול אסטרטגיית העמימות הישראלית וכניסה של ישראל למועדון הגרעיני. על ההבדל בין השניים עומד עתיד המזרח התיכון כולו. הטענה הנשמעת, לפיה אם תלך ישראל לעבר הקריאה המצרית לפירוז המזרח התיכון בכך שתבטל את אסטרטגיית העמימות שלה היא תרצה את ארצות הברית ואת מצרים כאחד, ותביא לחיזוק מקומה במערכת הבינלאומית, אין לה שחר. לא רק שהמדינות הללו לא תובעות מישראל את ביטול אסטרטגיית העמימות, אלא שוויתור על אסטרטגיה זו ישרת את אלו המתנגדים לפירוז המזרח התיכון. הרתעה גלויה מול אירן גרעינית לא תייחד עצמה רק מול אירן, אלא גם מול שחקנים נוספים באזור.
ה. אירן תזכה לתחמושת איכותית אם תחדל ישראל ממדיניות העמימות שלה. אירן תוכל לטעון נגד מוסר כפול של הקהילה הבינלאומית כלפיה, ותגדיל במידה רבה את תקפות דרישותיה לבטל את הסנקציות הכלכליות המופעלות כלפיה.
איך אפשר להתמודד עם אירן גרעינית בלי הרתעה גרעינית גלויה? (25) תשובה לשאלה זו דורשת דיון רציני והכנות במישורים אחדים. מטרת המאמר הנוכחי להציג הרהורים ראשוניים התומכים בהמשך מדיניות העמימות גם במקרה של אירן גרעינית. לדעתי, ביטול העמימות ייצור "מאזן" שאין בו שיווי משקל. היטיב לתאר זאת לואי רנה ברס, הטוען בזכות אימוץ הרתעה גרעינית גלויה: "בצעד כזה אולי לא יהיה די כדי להציל את ישראל ממלחמה גרעינית אפשרית עם אירן, אולם אין ספק שהוא יהיה עדיף מדבקות במדיניות שאינה מעשית עוד - של חוסר ודאות מתמשך" (26) כלומר, עדיפה מלחמה גרעינית מאשר המשך המדיניות הנוכחית. אולם מעבר לטיעוני האימה של ברס, לא ברור כלל איזו יציבות תיווצר מהרתעה גרעינית גלויה של ישראל. הדינמיקה של יישום הנשק הגרעיני באזור תהיה שונה מהותית מהדינמיקה של דפוסי ההרתעה בין ארצות הברית לברית המועצות, בין הודו לסין ובין הודו לפקיסטן. כאמור, יש שתי סיבות מרכזיות להבדל המהותי בדינמיקה במירוץ הגרעיני בין ישראל לאירן: א. דיס הפרופורציה בסדרי הגודל של המרחב הגיאוגרפי (למשל יחס הגודל בין אירן
ב. מקורות וטכנולוגיה מצומצמים באזור הנתון שיקשו עד מאוד 'לייצב' מאזן גרעיני; והרי פירוש ה'ייצוב' הינו מתאם בין הצדדים בכמות ואיכות הנשק, מערכות הגנה ומרכיבים נוספים. הדינמיקה שתיווצר מגרעון המזרח התיכון תחזק את המוטיבציה לניסיון להשיג הכרעה מקדימה. הכרעה זו סיכוייה וסיכונה סופיים.
בתסריט ביעותים של התגרענות אירן, יש עדיפות למטרייה גרעינית של ארצות הברית על פני הסרת העמימות, למרות החשש שמעלה מחויבותה של ארצות הברית לישראל. נראה אפוא שגם כלפי אירן גרעינית, הביטחון הלאומי וההרתעה של ישראל לא ייפגעו ממדיניות העמימות, וההשערות על עוצמתה הריאלית של ישראל יישארו בעינן.
אסטרטגיית העמימות מוכיחה את יתרונותיה כבר יותר מארבעים שנה בהצלחה רבה. הוכחת ההצלחה טמונה בהיסטוריה של האזור: היא החלישה מוטיבציה של מדינות ערביות באזור להתגרען, וכן ההיבט הגרעיני היה שולי במהלך הסכסוכים בין ישראל לשכנותיה. גם כלפי אירן גרעינית נראה שביטול האסטרטגיה לא יביא לישראל רווח כלשהו.
נקודה אחרונה קשורה למציאות הפוליטית כלכלית הנוכחית בישראל. מה תכליתה של הרתעה אם אין מוכנות למימוש הפוטנציאל? ברור שכוחו ההרתעתי של הפוטנציאל הגרעיני מוכיח את עצמו בה במידה שיש נכונות ויכולת לממשו. מוכנות זו אינה ספציפית, אלא מוכחת לאורך זמן ובכך סכנתה התמידית. הרתעה גרעינית גלויה מחייבת מבחינתה של ישראל חימוש "עודף", ועלולה ליצור מציאות של "מלחמה קרה" אזורית. ההיסטוריה של המלחמה הקרה מלמדת, ששתי המעצמות התחמשו בכמויות אדירות של נשק גרעיני, הרבה מעבר לנדרש מבחינת כוח אש אופרטיבי, וזאת כדי לשמור על שיווי משקל גרעיני בין המדינות (27). אפשר להניח, שאם הסכמים אזוריים או בלעדיהם, הרתעה גרעינית גלויה תחזק את המוטיבציה להצטייד בכמויות גדולות מהנדרש של נשק גרעיני כדי לשמור על עליונותה הגרעינית של ישראל (ביחס לנחיתותה הגיאוגרפית). אבל מאזן גרעיני בין השחקנים אינו מונע את המשך המירוץ הגרעיני, אלא הוא מבטיח פיתוח וחימוש המדינות על חשבון הכלכלה הלאומית לטובת שימור ההרתעה הגרעינית.
