"אוי לדור ששופט את שופטיו", אמרו חז"ל על הפסוק "ויהי בימי שפוט השופטים" הפותח את מגילת רות. תמיד חשבתי, שכוונתם הייתה למתוח ביקורת על הדור. אך לאחרונה אני מגיע למסקנה, שכוונתם הייתה: אוי לשופטים שדורם צריך לשפוט אותם.
כאשר השופטים (ושופרותיהם בתקשורת) מבכים את ההתערבות הפוליטית במינוייהם, כדאי שיסתכלו תחילה בראי. כדאי שיבדקו האם אין ממש בטענה שהציבור מאבד את האמון במערכת המשפט. כדאי שישאלו את עצמם, האם כולם רודפים אותם על לא עוול בכפם, או שמא באמת יש בביתם כשלים הזקוקים לתיקון.
אני לא מדבר על הפסיקה, אלא על ההתנהלות. אני לא מדבר על הסחבת, אלא על התחושה לפיה שופטים רבים בטוחים שהם עומדים מעל לכל נורמה חברתית מחייבת. אני לא מדבר על העיסוק בשאלות פוליטיות וערכיות שברומו של עולם, אלא על סוגיות היום-יום. תראו על איזה מקבץ של אירועים דיווחנו רק בשבוע האחרון.
- בית הדין לעבודה בירושלים. הייתי שם בשבוע שעבר והמקום היה כמעט נטוש. רוב השופטים לא קיימו דיונים, ואלו שכן - החלו אותם באיחור של 25-20 דקות. למה? ככה.
- שרה מאירי. שופטת בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שהחליטה שהיא עושה דין לעצמה ומצפצפת על הוראותיו של בית הדין הארצי. בדרך - כפי שקבע בית הדין הארצי - היא עברה על החוק והפרה מושכלות משפטיות בסיסיות. שאלתי את דוברת בתי הדין לעבודה האם מאירי מתכוונת להתפטר או לפחות לפסול את עצמה מלדון באותו תיק. לא קיבלתי כל מענה. מסקנה: לא תיפול ארצה שערה משערות ראשה.
- זכריה כספי. שופט בית המשפט המחוזי מרכז זיכה את יגאל סער מעבירות השוחד שיוחסו לו בפרשת רשות המיסים. חוק סדר הדין הפלילי קובע: "בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו... זיכה בית המשפט את הנאשם, יודיע דבר הזיכוי בתחילה". פסק הדין בעניינו של סער משתרע על פני 106 עמודים. בתחילתו אין מילה וחצי מילה על הזיכוי, כמצוות המחוקק.
- דורית ביניש. נשיאת בית המשפט העליון התירה ליורם דנציגר לחתום על פסקי דין, למרות שהוא בחופשה מאונס בשל החקירה הפלילית נגדו. ביניש לא הודיעה על כך, והדבר התברר רק מעיון בפסקי הדין. הנימוק שלה: מאחר שהיועץ המשפטי לממשלה מתמהמה בהכרעה בעניינו של דנציגר, אין מקום להמשיך ולעכב פסקי דין. האם היא רשאית לעשות זאת? לביניש פתרונים.
- שוב דורית ביניש. נשיאת העליון נהגה באטימות ובחוסר אנושיות, כאשר דחתה את בקשתה של נכה המתגוררת בעפולה להעביר לעירה תביעה שהוגשה נגדה בבאר שבע. הנימוק של ביניש ("היא מיוצגת ולכן לא צריכה לבוא") סותר עקרונות של צדק טבעי; ההחלטה סותרת החלטות קודמות לפיהן יש להגיש תביעות במקום מושבו של הנתבע, והחלטות שקבעו שבמדינה קטנה כמו ישראל אין חשיבות רבה לסמכות המקומית. אפשר היה למצוא שלל פתרונות: להעביר את התיק לחיפה, לקבוע שהוא יידון בעפולה במשך יום שלם, לקבוע שהוצאות לינה בעפולה יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות הסופיות. אבל כבודה אינה יודעת מהי מצוקה ופשוט לא אכפת לה.
עיניכם הרואות: מלמעלה עד למטה, לאורך ולרוחב, השופטים עושים - כמאמר הילדים - מה שבראש שלהם. ברצותם הם עוברים על החוק, ברצותם הם מבזים זה את זה, ברצותם הם פוסקים את הדין לעצמם. אז מה הפלא שהציבור לא נותן בהם אמון?
