ככה מבלי ששמתי לב הגעתי לטור המאה. זה התחיל לפני מעל לשנתיים - יותר נכון ב-21.7.2009. הכתיבה שלי בעיתונות המקומית היא יותר ארוכה - כבר מתחילת שנת 2004. שלחתי אז טור ראשון למערכת והיו לי חששות איך הוא יתקבל? האם יאהבו אותו? זה היה טור על חבר מהצבא שהחליט שהוא לא יכול יותר. חלפו כבר שלוש עשרה שנים ואני עדיין חושב עליו. הטור השני סיפר על מנחם בגין בעיניים אחרות.
בתחילת הדרך עוד תמהתי איך אפשר ככה לכתוב כל פעם מחדש על משהו אחר, ולא שהעיר והמדינה שלנו לא מספקות חומר לכתיבה, אבל לכתוב טור אישי שלא בא להחליף כתבות בעיתון או פרסומים מטעם, זה לא קל.
גם אחרי שנתיים של טורים באתר, אני מופתע כשאומרים לי "שהטור האחרון היה מעניין ושהם לא ידעו שאני כותב באתר". יש אחרים שמבקשים ממני לכתוב על ההוא והזה. לפעמים אני מסכים ולפעמים לא. אבל אני עושה זאת רק אחרי שאני מגבש דעה משל עצמי על הנושא. כתבתי על ביקור במרפאה, על פורים, על ביקור בקניון, הביקור בבנק, והביקור בתחנה המרכזית, הנסיעה ברכבת והביקור באילת. לא תמיד כתבתי סאטירה.
בנובמבר 2009 כתבתי מכתב לשבוי
גלעד שליט. הוא כבר איתנו. העסקה גוררת דיון נוקב על המחיר ששילמנו. אני לא בטוח אם גלעד אוהב לשמוע את הדיון הזה, אבל ככה זה בחברה שלנו - עין בוכה ועין צוחקת.
כתבתי על השבוי יונתן
פולארד. אני מקווה שעד הטור הבא שלי הוא כבר יזכה להשתחרר. מחיתי נגד הנהיגה הפרועה של הנהג הישראלי, כתבתי את מחאתם המוצדקת של עובדי המועצות הדתיות למול הלנת שכרם, הם אהבו את זה. הם לא אהבו כשטענתי שהם נרדמו בשמירה והפכו את מערך הכשרות לפרוץ לכל הרוחות.
מחיתי כנגד ההשתלטות על הקרקעות בנגב, את סחיטות דמי החסות של עסקים ואתרי בנייה באזור, את בעיית ההגירה לישראל ממדינות חלשות, את העובדה שאין לזוגות צעירים אויר לנשום. המחאה החברתית שלי נכתבת בעיתונות המקומית שנים ובאתר זה מעל לשנתיים. ב-31.1.11 כתבתי על עוולת חברות כח האדם במשרדי ממשלה. ההסתדרות החליטה, עשרה חודשים אחרי, לפעול בנושא סוף סוף.
אובדן הבושה ואובדן הצניעות סיפרתי את סיפורה של היהדות שלי - יהדות הודו. עדה בלי בדיחות מוכרות עליה, אבל גם בלי קרן מלגות לסטודנטים או תמיכה לנוער מצטיין. החינוך חשוב יותר מעוד הופעה או פסטיבל. אני מקווה שילדים יוצאי הקהילה ההודית לא יתביישו לומר מאיפה הם. זה לא קל בעיירות פיתוח. חשבתי שתחתית עולם הטלוויזיה נמצא בכוכב נולד, ואז התברר לי שיש נמוך מזה, יש ריאליטי. היום אני נזהר לומר שריאליטי הוא הכי נמוך. אני יודע שעוד אופתע.
כתבתי על אדם שמצא עצמו פתאום כך באמצע החיים ללא עבודה, משרך דרכו לעבר לשכת העבודה שלא מוצאת לו שום דבר מלבד עבודות בניין וסבלות. היום לא צריך לשכת עבודה בשביל עבודות כאלו. גם תוכנית
ויסקונסין מסתבר לא הביאה בכנפיה את הפתרון המיוחל. אנחנו הולכים שבי אחרי נוסחאות קסם. ויסקונסין לא תפתור את בעיות התעסוקה, ההינתקות לא תביא רגיעה כפי שהוכח, וההפרטה היא לא תורה מסיני.
עמותות טענתי, ואני עדיין טוען, לא אמורות להחליף את אחריות המדינה, הן גם לא אמורות לכלות יותר ממחצית מתקציבם על משכורות למנהלים וקיום כנסים עם שם מפוצץ. מנהיגות היא לא עוד פרויקט או תוכנית לגיוס תורמים מחו"ל.
כתבתי לא מעט ואמשיך לכתוב למול הכשלים בחינוך. למול התדרדרות הנוער למחוזות שאיש לא חלם. הנוער שלנו במדינה אטום מתמיד, שתוי מתמיד, אלים מתמיד, מחפש ריגושים מתמיד. להורים אין שליטה והם מוציאים את התסכול שלהם על המורים. המורים שלנו חשים אבודים. ילדים מתים סתם ככה מבלי שמישהו ייתן את הדעת, והפתרון של משרד החינוך היא עוד תוכנית מנהיגות שמועילה לרוב רק למי שמפעיל אותה.
בכיתי את חסרונו של מנהיג כמו בגין, את הזמר של ג'ו עמר, את השווקים שהוחלפו בסופרים, את הסרטים הישנים, את הזמר המזרחי של פעם, את אובדן הבושה, את אובדן הצניעות, את העובדה שעם עובד היא רק הוצאת ספרים, את העובדה שארון הספרים היהודי נמצא באיקאה או בקיקה - תלוי במבצע. אני ממשיך לכיוון המאה הבאה.
בהצלחה
