מובן שהשאלה החשובה ביותר היא, האם השלום הוא הפך המלחמה, ולהפך? עד היום לא ניתנה על כך תשובה משביעת-רצון, ולא משום שאנחנו חסרי היגיון. היגיון הוא כור היתוך מחצבתנו ואנחנו כורים אותו עוד מימי מכרות המלך שלמה. פשוט, את הרצון לא ניתן להשביע ובעלי הרצון האדירים, הם הפוליטיקאים, לעולם לא ישבעו. זהו סלע המחלוקת.
יש ברצוני לשתף אתכם בתובנה המאפשרת לפצח את סלע המחלוקת של המאבק המתמשך בינינו לבין הערבים והאיסלאם. והיא: סלע גורם למחלוקת ומחלוקת נושאת בקרבה מלחמה. זה נשמע פשטני למדי, אבל תאמינו לי הדברים הפשוטים הם הכי מתוסבכים שיש. למשל, התובנה הפשוטה המצוטטת בתנ"ך: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יש דבר פשוט מזה, בשר אחד? גם במקרה הנדון, סלע המחלוקת הפך לבשר אחד. מכאן המסקנה שסלע לא חייב להיות אבן, הוא יכול להיות גם ליברמן.
הרעיון הציוני הנפלא (?) כדי להסביר ולממש את התובנה, אשתדל לצייד אתכם בכמה דוגמאות יומיומיות, כמעט בנאליות;
מדינות ערב התאגדו בשנת 48' להרוס ולהשמיד את המדינה היהודית שקמה. זה ברור. אם לא היינו מכריזים על מדינה, הם לא היו קמים להרוס אותה. נכון שהמזכיר הכללי של הליגה הערבית הכריז שזו הזדמנות טובה, בלתי חוזרת, לשחוט את כל היהודים באשר הם יהודים, אבל ההזדמנות הזאת עלתה על הפרק רק כשאנחנו נתנו להם הזדמנות בכך שהכרזנו על הקמת מדינה.
מה עשינו בששת הימים? סיפחנו לארצנו שטחים עצומים וכך יצרנו מחצבה של סלעי מחלוקת שהערבים ניסו, בעזרת הרוסים, לנפץ בהתשה וגם במלחמת יום כיפור. גם היום שטחים זה אותו סלע מחלוקת. רק אם נחזיר את השטחים, הם לא יהיו יותר סלע מחלוקת. נימוק שטחי? המחלוקת כמובן תחפש לה סלעים אחרים, ויש כמות עצומה במרחב השמי.
קחו למשל את הרעיון הציוני הנפלא להניח קו רכבת לאילת ולחבר את הדרום אל מרכז הארץ. זה רעיון שיכול להביא ברכה גדולה לישראל בצירוף עוצמה כלכלית וחברתית. זה נכס אסטרטגי אדיר שלא יתממש כמובן, ואני אסביר.
מחיר הובלה של סחורות (בקונטיינר) מנמל אילת לנמל אשדוד על קו רכבת מהירה הוא כ-10% ממחיר אותה הובלה בתעלת סואץ המצרית. אם הרכבת שלנו תפעל - תעלת סואץ תיסגר בתוך חודש ימים. גם המצרים יודעים את זה ולכן הרעיון הזה מקיים את השלום עם מצרים. לא חשוב כמה פעמים בשבוע הם ינתקו לנו את קו הגז במדבר - רעיון השלום טמון בקווי רכבת. והיא לא תיתן גז.
לא תהיה רכבת לאילת כיוון שהתנאי הזה כלול בהסכם השלום שבין ישראל למצרים, ולכן אין כל ערך להצהרות של סילבן על השלום ועל פיתוח הנגב. רכבת שלא נוסעת - ולא סילבן - מקיימת לנו שלום.
הצלחתם להבין? מה שמקיים את השלום (או את אבו מאזן האיבה) בין ישראל לערבים הוא מה שאנחנו מסוגלים ורוצים נורא לבצע בכוחות עצמנו - אבל לא מבצעים עדיין. זו ההרתעה האמיתית, ההדדית.
נניח שהייתה לנו רכבת באותה נקודת זמן שבה נחתם הסכם השלום עם מצרים. האם לדעתכם היו המצרים דורשים לנתק את הקו למען תעלת סואץ שלהם? ואם המצרים לא היו דורשים, האם חברת התובלה 'תעבורה' הייתה דורשת בשמם? אולי קיסינג'ר?
קו רכבת כזה יכול להוות בכל רגע נתון סלע מחלוקת חוצה מדבר. כי המצרים יכולים לאיים עלינו בכל אותו רגע נתון במלחמה אם לא ננתק את הקו. הרי גם אנחנו יצאנו למלחמה כי הם סגרו לנו את הקו בסואץ. מה ההבדל?
כמובן שהיינו יכולים להתנהג איתם כמו שהם איתנו בצינור הגז. לנתק לחודש ולחדש ליומיים ושוב לנתק. הרי גם לאורך קו רכבת אפשר לייצר בעיות עם ה'מתנחבלים'. אנחנו מאשימים אותם שהם הגורם הראשי לאינתיפאדות ולבידוד שלנו בעולם - אפשר להאשים אותם גם ברכבות.
מתי יגיע שלום? אני מקווה שסילבן שלום מבין היטב שהוא לא יכול להביא לנו רכבת בלי לסכן את השלום עם מצרים. אבל הרעיון שהוא יכול להשמיע בשלום את הרעיון על גלי האתר, בהחלט שומר על מצב השלום במלחמה הממושכת שלנו על השלום עם מצרים. מתי, אתם חושבים, הוא יגיע? סילבן, אני מתכוון. כי שלום זה שם המשפחה של כולנו.
בקיצור, אם מסכמים את הדברים במשפט אחד, סלע המחלוקת הוא - שאנחנו יהודים בתוך מזרח תיכון ששייך לערבים. ולכן כדאי וראוי לאמץ ללב את סיסמתו האמיצה של ג'ון קנדי נשיא ארה"ב שאמר: אל תגיד מה אתה רוצה מהחיים – תגיד, מה החיים רוצים ממך?
