המאבק על מחירי הקוטג' או על דיור ועל צדק חברתי מותנה בתהודה שיש לו בזירה הציבורית וזאת מותנית בהפצה המונית של המסר החברתי. היה והאמצעי להולכת המסר משובש או מטורפד על-ידי גורם כלשהו,ובייחוד הממסד, המסר והתודעה בעקבותיו לא תגיע לכלל הציבור. משום כך המחאה שהתחילה למען צדק חברתי חייבת בדחיפות להפנות את מלוא מרצה ועוצמתה נגד כול ניסיון של השלטון לפגוע בחופש הדיבור ובחופש השידור. בלעדיהם המחאה תגווע, ואסור שזה יקרה גם אם המארגנים ייאלצו לעלות על בריקאדות.
מדינת ישראל לא תהיה דמוקרטיה, לא להלכה ולא למעשה, אם אחד היסודות המכוננים שלה - חופש הדיבור - ייפגע במישרין או בעקיפין. זכותו של השלטון להשמיע את דברו אינה מוטלת בספק אבל חובתו לאפשר לכול חלקי הציבור להשמיע את דעתם, ואם הוא מפר חובה זאת הוא מועל בתפקידו כממשל דמוקרטי והוא לא ראוי לשלוט בחברה פתוחה.
המגזין דה-מרקר מדווח (13.11.11) על ממצאים של מרכז המחקר בכנסת כי הריכוזיות בתקשורת עלולה לפגוע ב
חופש הביטוי בישראל: "עיוות בסיקור החדשות, צנזורה פנימית ושוק פרסום מוחלש - אלה הסכנות שמפניהן מתריע מחקר מקיף של הכנסת שבחן את הכוח המרוכז בידי בעלי הון שמחזיקים בכליי התקשורת המרכזים בישראל".
אני חייב לציין כי למקרא דברים אלה עלה בי חיוך לעגני. הרי ממי נשקפת הסכנה לחופש הדיבור והשידור אם לא למשל מוועדת הכלכלה של הכנסת אשר מנסה לסגור את ערוץ 10 מכיוון שהוא אינו מיישר שורה עם ממסד. הרי הכנסת וועדותיה הם חותמת גומי של ה
ממשלה. מכאן מה לו למרכז הזה להלין אם הסכנה מצויה בחממת בית הנבחרים שלנו, אותה כנסת שמטעמה פועל מרכז החקר...
ואם מדובר בערוץ הראשון, הרי מעבר לעניין של שליטה עליו בפועל על-ידי הממשלה - הכנסת, אם זאת ועדת הכספים, הכלכלה או החינוך - גם היא שולטת בפועל על הערוץ הציבורי בהנחיית הממשלה או גחמה תוצרת בית. זכורים מקרים כי וועדת הכספים עכבה את תקציב
רשות השידור מכיוון שהיא התחשבנה איתה לא כספית אלא פוליטית. וכי מי הוריד את גובה האגרה של הרשות עד כדי חניקתה אם לא שר האוצר הטוב בשעתו ביבי נתניהו. עכשיו כאשר הוא ראש הממשלה ניתן לעשות "רפורמה".
השליטה הישירה והעקיפה של הממסד על התקשורת האלקטרונית הפסקתי לעקוב כמה ועדות הוקמו בשרות ה"רפורמה" בשידור הציבורי. אני כמעט בטוח שמספרם הגיע לעשר אם לא למעלה מזה. העובדה שהרפורמות לא בוצעו לא נובעת בשל ליקויים בתוכנם או מכשולים בתחום יחסי העבדה. הסיבה היא אחת ויחידה. ממשלת ישראל, לאחר שוויתרה על שליטה ישירה על השידור הציבורי בחוקקה בשנת 1965 את חוק רשות השידור, לא מוכנה לוותר על שליטה עקיפה על הרשות אשר להלכה היא רשות אוטונומית אך למעשה תלויה בעשרות כבלים ובטבור ארוך לממסד. רק פעם אחת הרשות על מוסדותיה הציבוריים אמרה לא(!!!) גדול לממשלה בראשות ראש ממשלה סמכותי כמו
גולדה מאיר. זה היה בשנת 1969 כאשר הטלוויזיה בשידוריה החלקיים עוד לא הייתה בת שלוש. המליאה והוועד המנהל של הרשות, מורכבים ברובם ממפלגות הקואליציה של גולדה, אישרו שידורים בטלוויזיה שבעה ימים בשבוע חרף לחצים אדירים שנמשכו עד הרגע האחרון. אגב, וגם זה ראוי לציון. את ההחלטה הראשונית על שידורים במשך כול ימות השבוע קבלה הממשלה עצמה. אלא שהיא חזרה בה מטעמים קואליציוניים במהלך משא-ומתן עם המפד"ל. אני חוזר ומזכיר מדי פעם עובדה זאת מכיוון שכאן מדובר היה לא רק בתקדים של שידורי טלוויזיה בשבת אלא באירוע מכונן הגדול ביותר והוא הקביעה של מוסדות הרשות שהיא אוטונומית לקבל החלטותיה. קביעה זאת קבלה תוקף בפסיקת בית המפשט העליון.
לצערי האירוע עצמו, חרף היותו כאמור, קונסטיטוציוני, לא שימש תקדים ומאז ברוב המקרים, תלוי גם בממשלה, הוא לא חזר על עצמו.
מי שהפר חזור והפר את האיזון העדין של השידור הציבורי היו רוב הממשלות ובעיקר ממשלות הימין, למעט הממשלה הראשונה מטעמו בראשות מנחם בגין. אצל מנחם בגין שום פוליטיקה לא עמדה מעל לחוק. אצל ממסדים אחרים הם עצמם היו הראשונים לדרוס את החוקים שהם חוקקו. אולם הכנסת לא זקוקה לחוקים כדי להפגין שרירים כלפי גופים שזקוקים לה. הדוגמה האחרונה היא ועדת הכלכלה בראשותו של ח"כ
כרמל שאמה-הכהן, אשר בישיבתה לפני שבועיים סרב היו"ר להתגמש ולאפשר לערוץ 10 הארכת פירעון החוב. בינתיים לנוכח עמידה נמרצת של כמה מאנשי האופוזיציה היא אמורה לשוב ולדון בנושא בעוד שבוע. לכאורה ערוץ מסחרי חייב לשאת את עצמו כלכלית מפרסומת ובייחוד כאשר הוא סובל מגרעון כרוני ולאחר שהבעלים מסרבים להשקיע עוד כספים שירדו לטמיון. לכאורה. מכיוון שבהרבה מקרים ובייחוד כאשר מדובר באינטרסים מפלגתיים או ביחס של השלטון לשותפיו בקואליציה עם חרדים ואחרים, הוועדות הן מאוד רחבות לב וכיס. במקרה זה כמו במקרים אחרים שיש להם תקדים, כפי שציינתי, החשבון הוא פוליטי. אילו ערוץ 10 היה מוכן רק להקריב את
רביב דרוקר, ולהתנהג יפה בעתיד, יש כול הסיכויים שמבוקשו היה ניתן לו. מי שקבע כאן תקדים רע היה הערוץ עצמו אשר התנצל בבושת פנים על "פגיעה" בבעלים של ישראל היום,צעד שפעל כבומרנג. התקשורת אינה נקייה מרבב, ויותר מזה גם מלכלוך ופגמים אחרים, אבל היא חייבת להגן בנחישות על תפקידה החיוני להיות כלב השמירה של מדינה חופשית. ערוץ 10 הרים מהר מדי את הידיים או את התחתונית. גם כאן בא לביטוי הקשר הגלוי או הלטנטי בין הון לשלטון. אחד משלים את השני.
מרכיבים באנטומיה של השידור הציבור בשבוע האחרון ישבה הוועדה לביקורת המדינה לדיון בהליך הפיטורים ברשות השידור. בישיבה זאת אמר יו"ר הוועדה ח"כ רוני בר און (מסיעת קדימה) כי "פיטורים ללא סיבה ממשית וכן אי חשיפתם בפני איגוד העיתונאים - הם סימן עמוק למעורבות פוליטית בכלי התקשורת". כמי שבקיא מאוד בפקעת הזאת ששמה השידור הציבורי אני יכול לומר בוודאות שלא הפיטורים הם סימן להתערבות. רשות השידור, ובייחוד הטלוויזיה מאז הקמתה (צוות ההקמה) סבלה מניפוח כוח אדם, בדיוק כמו מוסדות אחרים, כמו למשל משרד הביטחון. ואם נדרש ייעול, מדובר בפיטורי אנשים. אבל דווקא בנקודה זאת צודק ח"כ בראון. צריך לתת צידוק לפיטורי כול אדם. זאת לא רק מפני שעומדים לשלוח אדם אל הכפור הבלתי נודע, אלא כדי שלא יהיה ספק כי אנשים טובים לא מפוטרים, שכתבים או עורכים, גם אם הם לא נוטים חסד לשלטון, לא יודחו.
אם צריך היה דוגמה, זאת קדמה לישיבת הוועדה עם ההעברה מתפקיד של
קרן נויבך כמנחה את השידור "מבט שני". לכאורה, תמיד לכאורה, גם כאן זכותו של העורך הראשי או מי שפועל מטעמו לשבץ אנשי מקצוע לפי ראות עיניו. ובעניין זה אני מצטט מה שמיוחס ליו"ר רשות השידור אמיר גילת כי "הוועדה לא צריכה להחליף את המנכ"ל כעורך ראשי...”. ובמקרה של קרן נויבך לא מדובר באיזה חוזה לתפקיד מיוחד שהוא מופר על-ידי מעסיק. כמו-כן עומדת לו למעסיק זכותו להנהיג רוטציות. הנימוק האווילי שניתן להעברה מתפקיד היה שקרן נויבך "לא עוברת מסך". קרן נויבך הייתה במשך שנים הכתבת המדינית, וכתבת לא רעה כלל, של הערוץ הראשון. והיא עברה מסך יפה מאוד. גם עברה מסך בהנחיית "מבט שני". אם יש לי טענות לקרן נויבך, גם במשדר הטלוויזיוני וגם בתוכית רדיו "סדר יום", זה שהיא יורה משפטים בצרורות ולעתים קשה לעקוב אחריה, והיא יהירה... זאת מכה של שדרים רבים. עליהם אמר פעם נשיא המדינה יצחק נבון (במפגש עם מועדון שדרי הטלוויזיה) שחצי העם לא מבין אותם. אם בטלוויזיה ככה הרי ברדיו, שעיקרו האזנה, על אחת כמה וכמה. אשר לרוטציה -אם כבר - הייתי מפעיל אותה גם על אחרים ברשות כמו למשל הכתבים המדיניים, שמתחממים מדי לאורו של השלטון, ובייחוד הכתב המדיני של
קול ישראל אשר נשמע כמי שמקבל את עיקר המידע ממשרד ראש הממשלה שהוא חשוב אך אין בו די. אלא שקרן נויבך, וגם כמה שדרים אחרים אינם "קול אדוניו" ועל כך יצא הקצף או למצער אי הנחת.
כדי להאיר את העין ולסבר את האוזן אני מבקש להתעכב מעט על הרקמה של השידור הציבורי בארץ. נתחיל בצמרת. היו"ר הראשון של רשות השידור, ד"ר חיים יחיל, והמנכ"ל הראשון של הרשות, שכללה רדיו וטלוויזיה, שמואל אלמוג, נבחרו על-ידי הממשלה בראשות לוי אשכול. כלומר גם מי שאמור לייצג את הציבור כמו יו"ר הרשות וכמי שעומד בראש המערכת הביצועית, המנכ"ל - נבחרו על-ידי הממשלה. גם היו"ר האחרון של הרשות, ד"ר אמיר גילת והמנכ"ל יוני בן מנחם נבחרו על-ידי הממשלה בראשות ביבי נתניהו. כאן טמון המלכוד הראשון. אבל לא רק. שכן מי שחושב שד"ר יחיל הנחית על המערכת הוראות, לגבי ממלאי תפקידים ונושאים - טועה. אני כמעט משוכנע שגם ד"ר גילת לא מוריד הוראות מלמעלה מי מן העורכים והכתבים יטפל באיזה נושא. בשעתו כאשר פרופסור שלמה אהרונסון סיים את תפקידו כמנהל הראשון של החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הוא דיבר על "הפירמידה ההפוכה". כלומר אלה שנמצאים למטה כמו העורכים והכתבים הם שמכתיבים את סדר יום המערכתי. הוא הציג זאת כתופעה שלילית. גם כיום כפרופסור במדעי המדינה הוא חושב ככה. אני רואה בזה תופעה חיובית אם זה נשאר בפרופורציה והחופש לא משתולל. אלמוג שהופיע בישיבות המשלה בראשות גולדה צריך היה להבהיר לחברי הממשלה שמערכת החדשות בטלוויזיה או ברדיו אינה איזה מפעל שהמנהל קובע מראש מה הפועל צריך לעשות. יש בקרה, אבל המנכ"ל לא מחלק הוראות ממה יהיה מורכב ה"ליין אפ" - כלומר הנושאים שיטופלו באותו יום. וכדי להשחיל עקיצה לגולדה, הוא הוסיף שגם ב"דבר" עיתון ההסתדרות העורכת חנה זמר לא יודעת בדיוק אלה נושאים יטופלו. להזכיר את חנה זמר לגולדה, זה היה כמו לתקוע סכין בגבה ולסובב אותו.אבל אז כאמור עמד מאחורי המנכ"ל וועד מנהל ציבורי במלוא מובן המילה.
אבל גם אם נקבל את הגרסה של "פירמידה הפוכה", הרי מאוד ייתכן שאלה שנמצאים למטה וקובעים את פרצופו של מגאזין החדשות ימלאו את תפקידם בעירבון מוגבל. כלומר בצד הטיפול בנושא עצמו, ללא חת, הם יפזלו למעלה, בהנחה שאם יתנהגו בסדר הם יתוגמלו. וזאת היא בעיה שלא נופלת בחומרתה מאשר המינויים הפוליטיים מלמעלה. התקרנפות לא באה מלמעלה אלא מלמטה. זאת סכנה גדולה לחופש הדיבור ולחופש השידור. אנשים צריכים להיות בטוחים שהתגמול היחידי הוא הביצוע המקצועי והבאת הנושא בפני הצופים והמאזינים ללא שמץ של חשש שישתמשו בשוט נגדו. העברתה מתפקיד של קרן נויבך בטלוויזיה או הנחיות מצד מנהל הרדיו מיכאל מירו שהיה בהם משום התערבות מקצועית וזיקה פוליטית לשלטון אלה סטיות מן הנורמה המקצועית ומדיפים ריח רע של פוליטיקה. ביו ההוראות שמיוחסות למירו על-ידי יו"ר אגודת העיתונאים בירושלם דני זקן ומנהל רשת ב'
מוטי אמיר היא לא לתת סיקור מלא להפגנות המחאה. מיכאל (מיקי) מירו הוא איש מקצוע מנוסה ואדם בעל זיקה חזקה בנושא חברה. זאת גם בתוכניות שלו ברדיו וגם בבלוג שלו. אולם לצערי נאמנים עלי הדברים של זקן ואמיר. שכן הקריטריון לבחירה מנהל המדיה לא היה מקצוענות צרופה אלא עמדה פוליטית או ציפייה להנהגות טובה. אלה שורשים פורים ראש ולענה אשר יש בהם כדי לזהם את כול המערכת.מנהל הרדיו לא נבחר על-ידי הממשלה. הוא נבחר, אומנם על-ידי וועדה אבל בהשפעה מוחלטת של אלה שהתמנו על-ידי הממשלה במישרין.
מכאן שהחישוקים הפוליטיים הם כפולים. מלמעלה במישרין ומלמטה על-ידי הרתעה, הפחדה, כאשר המקל והגזר הם שיקולים פוליטיים. הם תמיד היו קיימים אבל לא ברגל גסה שמאפיינת את ממשלת נתניהו, שהפחדה כמעט בכול נושא מצויה על דגלה.
דבר אחד אני יכול לומר בוודאות: לדכא באופן מוחלט את חופש הביטוי הם לא יצליחו כאן. הם יעשו את החיים קשים יותר ויהיו כאלה שלא יעמדו במעמסה. אבל יהיו אחרים שלא יירתעו. אפשר לומר כי זה עניין מתמטי של השקעה ורווח, אשר תלוי במצב הקוניונקטוראלי. כל ממשלה, כאן ובעולם, לא אוהבת תקשורת שנכנסת לבני מעייה. אבל יש מדינות סובלניות כמו ארצות סקנדינביה, אירופה המערבית ואמריקה הצפונית. ויש פחות טולרנטיות כמו אצלנו, וגם זה תלוי באופי השלטון. כאשר אני מלאתי בטלוויזיה את תפקיד מנהל החדשות, הכתב לענייני הערבים והפלשתינים היה רפיק חלבי. הדיווחים שלו מן השטחים היו לצנינים לממסד המדיני שבמרכזו עמד המערך, והיו כאלה בשלטון שביקשו לפטרו. כמובן שאנו בטלוויזיה ניצבנו מאחורי רפיק חלבי. כאשר הוא בא אליי והודיע לי כי הוא עצמו רוצה להתפטר כי נמאס לו - אמרתי לו שלא להיכנע, שכן אם פעם הוא השקיע 100% מאמץ והפיק 70% הצלחה, הפעם אולי יצליח להפיק 45 אחוזים אך גם זה לא דבר של מה בכך, באופן מוחלט ובוודאי באופן יחסי לשלטון. הוא השתכנע. לימים הוא עצמו היה מנהל החדשות. במילים אחרות, הסכנה גדולה לא פחות מהתקרנפות כדי לשאת חן בעיני השלטון ולזכות בקידום, מאשר באיום בחוץ, שמטרתו הראשית היא דיכוי חופש הביטוי במישרין או הפחדה בעקיפין.
בין הנכסים הניידים והלא ניידים, המצרכים העמידים והקמלים, חופש הדיבור הוא מצרך יקר ביותר, אך צריך לשמור על יקרו ועל יוקרו. לפיכך מן הראוי והחובה שתנועת המחאה תציב את הנושא בין הנושאים החשובים ביותר לחברה ולמדינה. ואם יש צורך - לעלות על הבריקאדות.
