במשך שנים נכספה מדינת ישראל, או לפחות השכבה השלטת בה, להכרה. ביקשו מהגויים הכרה בישראל או במדינת ישראל ושמחו על כל מדינה שהואילה בטובה לכונן עמנו יחסים דיפלומטיים. ועדיין שמחים. אומנם בוחנים מהו מעמדה הבינלאומי של המדינה המכירה, אבל עצם ההכרה חשובה מאוד. והכי הרבה נכספים לקבל הכרה מהמדינות השכנות, אלה שרואות בנו נטע זר במרחב המחיה שלהן (!!!) ועל כן הכריזו עלינו מלחמת קודש. הכיסופים האלה הביאו אותנו לאמירות ואף למצבים מגוחכים (אם לא היו כל כך עצובים) של ויתור על נכסים ממשיים תמורת הכרזה פומבית שמכירים בנו, בתוספת חתימה על פיסת נייר המאשררת הכרה זו. כך היה עם מצרים, עם ירדן ויש המתוסכלים קשות מכך שלא הצליחו להשלים תהליך דומה, כלומר להשיג הכרה, מסוריה.
בעבר עמדנו על כך שכיסופים אלו מושרשים היטב בגלותיות הטבועה בנו, כאילו שכדי להתקיים אנחנו זקוקים לאישור ממישהו, שחיינו אינם חיים שלמים בלי אישורו של הגוי שאכן אנחנו חיים וגם זכאים לחיות. חשיבה כזאת, המייצגת כאילו השקפת עולם, האומרת שעלינו להתאמץ כדי לשאת חן בעיני הגוי התורן או בכלל, עדיין קיימת אצלנו ולעתים קרובות נראה שהיא השלטת בחלקים נכבדים של תקשורת ההמונים. כאמור, החשיבה הזאת מושרשת בגלותיות, היא אינה החשיבה של התורה ועל כן אינה חשיבה יהודית. ופרשת השבוע שלנו, פרשת חַיֵּי שָׂרָה, מוכיחה זאת ואף מעבר לזאת. מפרשת השבוע שלנו ניתן ללמוד שההפך הוא הנכון, שלא רק שאנחנו לא אמורים לעשות מאמץ כדי לשאת חן בעיני הגויים, אדרבה, הם אלה שצריכים להתאמץ כדי לשאת חן בעינינו, כפי שנראה בהמשך בעזרת השם.
תוצאות טובות רוחנית למהלכים כאמור, הניסיון או הצורך לשאת חן בעיני הגוי אינו מושרש בחשיבה יהודית. ואכן, לא אחת עמדנו על כך שהמדינה הזאת אינה מתנהלת כמדינה יהודית ודומה כי לאמיתו של דבר היא אף אינה מגדירה את עצמה ככזו. לא מעט התווכחו אתנו על קביעה זו בטענה שהעובדה שמדברים בשפה העברית ואף יוצרים בה, העובדה הזאת מגדירה את המדינה כמדינה יהודית. ככל הוויכוחים, לכאורה גם הוויכוח הזה לא הוכרע מעולם, אבל דומה כי לאחרונה מתברר יותר ויותר שהדעה שהבעתי אינה דעת יחיד, שיש שותפים רבים לדעה זו. וגם אם אינם מנסחים את הדברים באותן מילים, הרי אמירות שונות והצעות חוק הנדונות לאחרונה מלמדות שאנשים מתפכחים מהאשליה שהמדינה הזאת יכולה להיות מוגדרת כיהודית רק מכיוון שהוקמה על-ידי יהודים והם אלה ששולטים במוסדותיה.
לא נאריך עוד הרבה בהתייחסות לאקטואליה, רק כמה דוגמאות; ראשונה היא התביעה ה"חדשנית" של ראש הממשלה, מלפני כשנה דומני, שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. תמיד רצינו שיכירו בנו, כמדינה עצמאית. כעת בא ראש ממשלה ומעלה דרישה משונה, שיכירו בנו כמדינה יהודית. אז מה הפלא ש"כולם" שונאים אותו בתשקורת ההמונים?! ודוגמה נוספת: בזמן האחרון יזם חבר-כנסת החתמה של עשרות מחבריו על הצעת חוק שיקבע כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי" או משהו כזה. רבים חתמו על ההצעה אבל ראש מפלגתו מתנגדת בתוקף. נראה מה יהיה עם זה. מה שברור הוא ששתי תנועות אלו לא היו קודם ובעיני הח"מ יש כאן חידוש מעורר תקווה. כי מבחינה רוחנית, מבחינת ההתאמה להוראות התורה, למהלכים האלה יש, ועוד יהיו, תוצאות טובות.
האידיאל שהדריך את שרה אמנו כאמור, פרשת השבוע שלנו היא חַיֵּי שָׂרָה. אומנם הפרשה מדברת רק על אירועים שהיו לאחר מות שרה, אבל היא נקראת חיי שרה כי על כל האירועים המסופרים בפרשה שורה רוחה של שרה, כדלקמן בע"ה. הסיפור הראשון בפרשה הוא לרכוש עבורה חלקת קבר [בראשית כ"ג]: [ג] וַיָּקָם, אַבְרָהָם, מֵעַל, פְּנֵי מֵתוֹ; וַיְדַבֵּר אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר. [ד] גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. וצריך להבין את הכינויים שאברהם מכנה את עצמו בהם; הרי גֵּר זה דייר ארעי בעוד תוֹשָׁב הוא דייר של קבע, אז אברהם הוא גֵּר או תוֹשָׁב? רש"י מאיר את עינינו בציטוט ממדרש חז"ל: אם תרצו - הריני גר, ואם לאו - אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת. אומנם כרגע אתם הבעלים על החלקה הזאת, אבל הבעלות מותנית בכך שתשתפו פעולה עמי.
פרשת השבוע נקראת חַיֵּי שָׂרָה כי כל תוכנה משקף את האידיאל שהדריך אותה בחייה. בגלוי, רואים את זה רק בנישואי יצחק עם רבקה; התורה מספרת [פרק כ"ד]: [סז] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. כי הנהגות הבית חזרו להיות בדיוק כמו שהיו בעוד אמו הייתה בחיים בעולם הזה, כך שמבחינה רוחנית היא המשיכה לחיות בכלתה כביכול, בַּכַּלָּה שאותה לא זכתה להכיר. אבל בהעלם, מאחורי הקלעים, רוחה שורה כאמור על כל האירועים המסופרים בפרשה. וכדי שנבין זאת, צריכים לדעת מהי אותה רוח, כלומר מהו אותו אידיאל שהדריך את שרה והמשיך לחיות אחרי מותה. על כך קראנו בשבת שעברה [פרק כ"א]: [ט] וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק. [י] וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק.
כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ על אודות המשחק של ישמעאל דיברנו בשנים קודמות. הוא התבטא בכך ששיחק את היורש, הוא הבכור של אברהם ועל כן, לטענתו, מגיע לו לרשת אותו. שרה רואה את זה ומזדרזת להעמיד דברים על דיוקם, יצחק הוא היורש היחיד לדרכו של אברהם. לקראת סוף פרשת השבוע שלנו אנחנו קוראים [פרק כ"ה]: [ח] וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. [ט] וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: (...). יצחק מוזכר לפני ישמעאל כי האחרון עשה תשובה והודה בבכירותו של יצחק, הודה כי יצחק הוא היורש הבלבדי של אברהם. כלומר, גם מהסיפור הזה אנחנו למדים שחיי שרה נמשכים לאחר מותה, שרוחה שורה על המאורעות המתנהלים בהתאם לדרך שהתוותה. כי מבחינת אברהם, איש החסד שהוא גם אביו של ישמעאל וגם אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, יש מקום לכולם, גם לישמעאל כיורש. אבל כאמור, דרכה של שרה היא המתקבלת.
ואברהם מקבל דרך זו בשלמות. היא אומנם מנוגדת לטבעו כאיש חסד, אבל על הדרישה לגרש את ישמעאל הקב"ה אמר לו: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. ומרגע זה ואילך הוא מתנהל בהתאם לדרכה של שרה בשלמות. הכי ברור רואים את זה עם הבנים הנוספים שנולדו לו: [א] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. [ב] וַתֵּלֶד לוֹ (...). [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. [ו] וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, (...). הוא שהתורה מספרת לנו, אברהם הולך בנתיב שהתוותה שרה, הוא נוקט צעדים החלטיים לוודא שלא יהיו שום הפרעות ליצחק בנו, בדיוק כפי שרצתה שרה, שיצחק הוא בנה היחיד.
ביטול מוחלט של כל ההפרעות במילים ברורות יותר ובהשלכה לחיינו כאן ועכשיו; שרה אחזה בדעה שכל מה או מי שמפריע ליהודי, אין לו זכות קיום בעולמו של הקב"ה ודינו להתבטל, או לפחות להידחות ולהיות מורחק למקום שממנו לא יוכל להפריע. התפישה הזאת הסתתרה מאחורי התזכורת שנתן אברהם לבני חת שהוא גם תושב, אם תרצו (ותסייעו לי) הריני גר, ואם לאו (אם תתעקשו להפריע, כי אז תאבדו את זכות הקיום שלכם. ואז, בצדק) אהיה תושב ואטלנה מן הדין. וכך גם היה עם ישמעאל; לאחר שגורש, הוא עשה תשובה ועל כן הורשה לשוב ולחיות בקרבתו של יצחק. ובני הפילגשים כנ"ל, מראש הובהר להם שאין להם שום חלק בירושתו של אברהם מעבר למתנות שהעניק להם בעודנו חי. והמסקנה, גם לימינו, היא ברורה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ'; לגויים יש זכות קיום רק כל עוד הם מסייעים ליהודים או לפחות אינם מפריעים.
אלא שכדי שזה יקרה בפועל, היהודים צריכים לחיות במודעות של יהודים. וזה הרי מודגש בדברי שרה אמנו: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. רק כאשר הוא בנה של שרה או לפחות מתנהג כיצחק, רק אז מובטח לו כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת ביחד איתו, את מה ששייך רק לו. נו, אולי כעת אפשר להתחיל להבין מה הן התוצאות של הדרישה החדשנית שהעלה ראש הממשלה, שיכירו בנו כמדינה יהודית, ובהצעת החוק להגדיר את המדינה כמדינת הלאום היהודי. כשנה חלפה מאז העלה ראש הממשלה את דרישתו ובמהלך שנה זו אנחנו רואים את התפוררות המדינות האויבות לנו בזו אחר זו. וכמובן, זה עוד לא נגמר. רק נחזיק ביהדותנו בגאון, לפחות ברמה ההצהרתית, ונראה את התוצאות, נראה שהם קורסים ומתבטלים בזה אחר זה. וזו אגב גם הדרך לזכות לגאולה האמיתית והשלמה מיד ממש.
