בהיותי סטודנט בטכניון הזדמנתי מספר פעמים למפגש של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' עם סטודנטים. במהלך הדיון סקר הפרופסור את השקפתו בנושא מסוים. למשל, השקפתו בענייני דת. לאחר הסקירה היה קם אחד הסטודנטים ואומר משהו כמו: "אתה רוצה לומר לנו ש..." ואז היה מסכם במילים פשוטות את הדברים שנאמרו זה עתה על-ידי פרופסור ליבוביץ'.
להפתעתי היה הפרופסור מגיב בביטול, ותוך שהוא נוזף בסטודנט שלא הבין דבר מדבריו, היה מסביר לו מדוע מה שאמר זה עתה הוא שטות מוחלטת, ותוך כך היה מציג השקפה שהייתה שונה בתכלית השינוי ממה שאמר לפני שהסטודנט ניסה לסכם את דבריו. אז היה קם סטודנט אחר ואומר משהו כמו: "אם כך אתה מתכוון לומר ש..." וכאן היה מסכם בצורה חד-משמעית את ההשקפה החדשה שהוצגה זה עתה. לא סיים הסטודנט את דבריו, ושוב היה הפרופסור מבטל אותם בזלזול, מציג אותם כהבלים, ובעצם מביע דעה חדשה ושונה בתכלית משתי הדעות הקודמות.
באותה עת, לא כל-כך אהבתי את צורת הדיון הזו, וייחסתי אותה לסוג של התנשאות או התעללות בסטודנטים. אולם לאחר שנים רבות הבנתי, כי יותר ממה שרצה פרופסור ליבוביץ' שהסטודנטים יאמצו את השקפת עולמו, כזה ראה וקדש, הוא רצה ללמד אותם להטיל ספק. הטלת ספק היא אבן יסוד בכל החשיבה הפילוסופית והמדעית על כל גווניה. זו הייתה גישתו של הרמב"ם והייתה זו גם גישתו של דקארט. הטלת הספק אינה רק כלי להגעה לאמת, אלא היא חייבת להמשיך לשמש גם לאחר שמגלים את מה שנתפס כאמת.
אלמלא הטלת הספק בעקרונות הפיסיקה של ניוטון, איינשטיין לא היה מפתח את תורת היחסות. אלמלא הטלת הספק במבנה הגבישי שהיה מקובל כחלק מחוקי הטבע עד אותה עת, פרופ' דן שכטמן מהטכניון (כן אותו טכניון) לא היה זוכה בפרס נובל לכימיה בשנה זו.
התקשורת עסוקה במניעת כל ספק לעיתונות הישראלית כשלים רבים. כשלים אלה מספקים תעסוקה רבה למגוון רחב של גופי ביקורת עיתונות כמו "
לאטמה," "האגודה ל
זכות הציבור לדעת," "
ולווט אנדרגראונד," "
העין השביעית," "
פרספקטיבה." בין הכשלים שלה נמצאים, שטחיות, חוסר דיוק, אי-בדיקה של עובדות, הצגת חצאי אמיתות, התעלמות מחדשות הנוגדות את האג'נדה שלהם, הבלטת הטפל והסתרת העיקר, ערבוב דעות עם עובדות, ואפילו פרסום שקרים גמורים. שתי הרשימות האחרונות הן לחלוטין לא הרשימות המלאות.
אבל מכל הכשלים, הכשל העיקרי הוא כישלונה של העיתונות למלא את התפקיד העיקרי שיש לעיתונות בחברה דמוקרטית. אם יש לעיתונות תפקיד חינוכי כלשהו, ולדעתי יש, הרי הוא לחנך את הציבור להטיל ספק. הטלת ספק לא רק לכיוון אחד, אלא תמיד, בכל נושא ולכל כיוון.
בימים בהם בטלוויזיה היה רק ערוץ אחד בשחור-לבן, זכורה לי תוכנית טלוויזיה בשם "בומרנג" בהנחיית פרופסור
אמנון רובינשטיין. בתוכנית היו בדרך כלל מעמתים בעלי עמדות שונות משני קצות הקשת הפוליטית, ובסוף הדיון שהיה מעמיק ויסודי יותר מכפי שנוהגים היום, היה המנחה מסכם בצער שלא הגענו למסקנה סופית, והנושא ימשיך להישאר במחלוקת. כך ראוי לנהוג.
אולם היום, התקשורת כאיש אחד עסוקה במניעת כל ספק. לא היה לה ספק לגבי הסכמי אוסלו, לא הושמעה שום דעה נוגדת לתוכנית ההינתקות, ולא ניתנה במה לקולות המתנגדים להסכם עם החמאס בנושא
גלעד שליט.
כל מי שמנסה להטיל ספק בדעה האחת והיחידה המותרת בעיני התקשורת, נרמס ומוקע אם בכלל ניתנת לו אפשרות להשמיע את קולו. הציבור ובמיוחד נבחריו נקראים לאמץ באופן עיוור את הבון-טון התקשורתי ללא כל זכות להטיל בו ספק.
יש לי ספק כבד אם הנושא החשוב הזה בהתנהלות התקשורת יעלה בכלל לדיון ב"כנס החירום" שיזמו העיתונאים היום.
נ.ב. אני שמח לציין (לא בלי ספק כמובן), כי האתר בו אתם קוראים את מאמרי זה, הוא היוצא מן הכלל בתקשורת הישראלית.
