אירועי השנה האחרונה במרחב הערבי שמסביבנו, זה הרוחש וגועש תהפוכות מדיניות כאשר אין איש יודע מה ילד יום, ובמקביל אירועי הקיץ האחרון אצלנו עם המחאה החברתית רבת ההיקף, כולם גם יחד מכוונים למקום אחד: דרוש לפי שעה פסק זמן מדיני של שנתיים-שלוש לפחות, פסק זמן שדומה כי ממילא האזור גולש לתוכו אט-אט כמעט מבלי שימת לב, כאשר רק עניינו של הערב-רב הפלשתיני תופס כותרת אי-פה אי-שם וכמו מפריע את 'מנוחת' השכנים וכמובן גם, איך לא, הפצצה האירנית המתקתקת שבכל מקרה דורשת התייחסות וטיפול נחוש, נחרץ והחלטי.
למעשה, האירועים הפנימיים אצלם ואצלנו, חד המה, כאשר כל עם ומדינה נפנים סוף-סוף לעסוק בענייניהם הפנימיים, וטוב שכך, יש בהחלט לומר. ההבדל הגדול הוא כמובן בעוצמת התבערה והלהבות, הכל לפי טיב העם ואופי המשטר. אשרינו כי ישראלים אנו...
לעצור את הרכבת המדינית ובכן, מצד אחד, העולם הערבי כמרקחה. לפתע הכל דינאמי, הכל כמו נמצא בתנועה, הכל זורם ובוער. אולם עדיין כלל לא ברור לאן פני הדברים, האם לעבר דמוקרטיזציה ושלטון העמים על עצמם או שמא לעבר דיקטטורות חדשות בחינת אותה הגברת בשינוי אדרת? האם כתוצאה מההפכות יפנו עמי ערב כלפי מערב או שמא, כפי המסתמן, הכל מוליך לאיסלאמיזציה מואצת שתלך ותתגבר? כל המבקש לקבוע מסמרות כמוהו כמי שחורט על הקרח. רק הזמן החולף לעבר עתיד לא נודע יביא בחובו פתרונים.
מה שברור למדי הוא שלנוכח המצב ואל מול עולם ערבי זה הרוגש כמרקחה מהפכות ותהפוכות, יש לעצור לפי שעה את הרכבת המדינית - זו שממילא לא נוסעת כעת לשום מקום - ולא לקדם עוד איזה מהלך של 'שלום', אם בגולן מול הסורים ואם ביו"ש מול הערב-רב הפלשתיני, דהיינו מהלך כניעה נסגני, אווילי בכל מקרה ואופן, שלאחר התייצבות המצב במדינות השכנות עלול להתברר כאווילי והרה-אסון הרבה יותר מהמשוער.
העניין המדיני, לעת עתה - יוק! מן העבר השני, אירועי קיץ 2011 בישראל, על מחאתם החברתית בהיקפים שטרם נודעו כמותם במקומותינו, אף הם כמו אומרים דרשני. דומה כי שעתה היפה של המחאה באה לה בראש ובראשונה משום שנבעה ממקום של אמת בנפשיות הלאומית שלנו, בפסיכיקה הציבורית הכלל-ישראלית. לאחר עשרות שנים של טמטום המוחות בעניין המדיני כאילו אין בלתו, פרצה לה לפתע המחאה החברתית בעוצמה שהפתיעה אפילו את מחולליה: העם רוצה צדק חברתי, העם רוצה צדק משפטי, העם רוצה צדק, העם רוצה להרגיש את עוצמתו כעם ואת אשר יש לו כוח ויכולת להשפיע על עיצוב חייו בפועל ממש.
מעבר ללחצים הכלכליים המכבידים כמעט על כל בית בישראל, היענותם של מאות-אלפים לצאת שוב ושוב לרחובות ולהפגין סוף-סוף ובעוצמה רבה בעניינים חברתיים, מלמדת כי העם אינו אדיש כלל למתרחש איתו וסביבו, אלא שהוא מאס בעיסוק הבלתי נלאה של הרשויות והתקשורת בעניין המדיני ובהעמדתו בראש סדר היום לאורך עשרות בשנים. בהפגנותיו כמו בא העם והבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: העניין המדיני עם כל חשיבותו, לעת עתה - יוק! ואילו העניין החברתי, שאינו פחות חשוב, יהא מעתה - IN! וזהו אכן הדבר היפה, האמיתי והנכון, במחאה החברתית של קיץ 2011, דהיינו שהיא דוחקת הצידה את העיסוק הטרחני, הבלתי נלאה והבלתי פוסק בעניין המדיני וכמו דורשת לפנות לה מקום על חשבונו בקידמת התודעה הלאומית.
סופו של דבר, אירועי שנת 2011 במרחב הערבי, שממילא יגלשו גם לשנה הבאה וייתכן גם לשנים הבאות, משיקים היטב ואל-נכון לאירועי הקיץ האחרון בישראל. מצד אחד, המהפכות המרשימות שכבר בוצעו במדינות ערביות אחדות והללו שעוד יבואו בהמשך, מהפכות המכניסות את אזורנו לתקופה של אי-יציבות בסיסית לאורך שנים, ומצד שני המחאה החברתית המרשימה והמוצדקת בישראל התובעת להעמיד את העניין החברתי בראש סדר העדיפויות הלאומי. שני צדדים שהם אחד, שני עניינים החוברים להם יחדיו ואשר מסקנתם אחת: דרוש לכולם פסק זמן מדיני של שנתיים-שלוש לפחות, לערבים עד שייצבו את משטריהם מחדש ולישראל על-מנת להתחיל ולטפל בעצמה ועם זאת לפתור את בעיותיה פנימה, אכן אלו החברתיות העמוקות, המעיקות והקשות.