מדובר בחוק בינוי פינוי (פיצויים) תשס"ו - 2005 לפיו נפתח פתח לתביעת דיירים, המהווים את הרוב, נגד מיעוט (עד 20%) של דיירים מתנגדים ליזמות במסגרת חוק זה - דיירים המכונים "דיירים סרבנים". והשאלה היא, סרבנים למה?
אומנם תכליתו של החוק נועדה למטרה חיובית והיא חיסול מבנים ושכונות ישנות והקמת פרויקטים חדשים תחתיהם, אלא שאין צורך בצד הליך זה של פינוי-בינוי, להוסיף חוק מרתיע המעמיד את האזרח המתנגד לעסקה יזמית, כאילו הוא סרבן בנייה או סרבן פיתוח, ובתור סרבן - הוא חשוף לתביעה על-ידי שכניו לבית או לשכונה המעוניינים לנטוש את ביתם (ביחד עם בתי הסרבנים) תמורת הבטחה לבית חדש באותו מקום, או כפי שמסוכם עם היזם.
כל זאת - בהליך משפטי המעוגן בחוק, בו צד לדיון נחות מלכתחילה בשל כינויו
כסרבן בנייה.
הדיירים הנפגעים - בעלי זכות תביעה נגד האחרים מוטב היה להשאיר הליכים אלו בהתפתחותם הטבעית, מבלי לתת יתרון ליזמות על פני שימור הקיים, ומבלי לפתוח פתח נוסף וחדש של הליכי תביעת דיירים שהפסידו עסקה - נגד "סרבנים" (ואולי נחלצו בשן ועין מהצעה מפתה, שלו הייתה מתקבלת - הייתה מובילה את אותם הדיירים אל פי-פחת ואובדן ביתם, על-אף כל הביטחונות).
זאת ועוד, בכל מקרה אותם דיירים הנפגעים מהסירוב של המיעוט -
הם בעלי זכות תביעה נגד האחרים ככל שאלה גרמו להם נזקים, ואין שום צורך בחקיקה נוספת כדי לדרבן אותם להגשת תביעות נגד המיעוט שמנע את הבנייה וכאמור או שמנע מהם רווחים או שהציל אותם מהפסדים, דבר שאין שום דרך לחזות.
זו גם הסיבה שהחקיקה האמורה מוגבלת ומותנית רק למקרים בהם יכולים התובעים להוכיח כי הפסידו בשל הסירוב, דבר שקשה עד בלתי אפשרי להוכיח, שכן צריך לנבא מצב מורכב והתנהגות עתידית של שחקנים רבים ושונים בזירה, דבר שהוא למעלה מכוחו של כל בית משפט המעוגן במיטב המומחים ובכל מקרה יהיה בחילוקי דעות כאשר השופט נוקט עמדה ללא שום יתרון על עמדה נגדית. ספק רב, האם יהיה כדאי לבסס תביעה על הערכות שאינן מוחלטות, אלא - אפילו כלשון החוק המדרבן תביעות - מותנות ותלויות בגורמים רבים ובנסיבות שטרם התרחשו במועד המשפט.
