פרופ' אילזבת לופטוס וחקר הזכרונות המודחקים קשה להפריז בהשפעה שיש לפסיכולוגית האמריקנית אליזבת לופטוס על חקר הזיכרונות המודחקים. נדירים המקרים שבהם חוקר אחד לבדו יכול להוביל לשינוי גורף כל כך בצורה שאנחנו מבינים תופעה מסוימת. פרופ' לופטוס פירסמה עד עתה יותר מארבע מאות מאמרים ולמעלה מעשרים ספרים בקריירה שלה, והיא חברת האקדמיה הלאומית למדעים בארה"ב (הכבוד הגדול ביותר שמדען יכול לשאוף אליו). את עיקר פירסומה היא קיבלה בעקבות מחקריה על זיכרון ובעיקר זיכרונות מודחקים ( זיכרון העולה לאחר זמן ארוך).
לדברי לופטוס, לעתים האדם זוכר זיכרון בדוי ומשוכנע כי הוא אמיתי. במחקריה היא בודקת כיצד ניתן "להשתיל" זכרונות ולשנותם על-ידי עובדות, רעיונות, השאות (סוגסטיות -השפעות רוחניות על מישהו עד כדי שכנועו) וצורות אחרות של מידע לאחר האירוע, וכך לגרום לאנשים בריאים בנפשם לזכור אירועים שלא התרחשו באמת. למשל שאלות מראיין, עורך-דין או חוקר יכולות להטות זכרונו של האדם ואף להשתיל במוחו זכרונות שלמים. לטענתה, הדבר מתרחש במקרים רבים
כמו לגבי אונס או התעללות מינית שהאדם סבור כי חווה, למרות שהאירוע לא התרחש באמת.
פסיקה תקדימית של בית משפט העליון פסק-דין ע"פ 5582/09 מ-10.05.2010 של בית המשפט העליון של השופטים רובינשטיין, דנציגר ועמית, הפך את החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע להרשעה באונס. הוא קיבל את טענות ההגנה המתבססות על מחקריה של פרופ' לופטוס
שאדם עשוי להיות מובל על-ידי הפסיכולוג ולהפנים דברים שלא התרחשו.
פרופ' אליזבת לופטוס הייתה מעורבת במספר משפטים סנסציוניים שהסעירו את ארה"ב שלא אפרטם פה (כגון: פרשת הולט בה לא הייתה מעורבת אך העבירה עליה ביקורת רבה, פרשת פרנקליין ועוד). היא הראתה במחקריה כי כאשר מוצעות לאדם עובדות לא נכונות, באופן ישיר או במרומז, הוא מסוגל להיזכר בדבר טראומטי שלא קרה מעולם. כך, אחוז נכבד של נחקרים השתכנעו בקיומו של אירוע טראומטי שעברו בילדותם לאחר שאדם שהם סומכים עליו "הזכיר" להם אותו אירוע (כגון שכמעט טבעו אך מישהו הציל אותם מטביעה ברגע האחרון, או מחקרה המפורסם של פרופ' לופטוס "אבודים בקניון" במהלכו סיפרו לנחקרים כי הם הלכו לאיבוד בקניון כשהיו בני 5 אך שוטר מצא אותם וכיו"ב). הנחקרים השתכנעו באירוע, חלקם אף בדמעות ובפחד, זכרו פרטים שלא היו ולא נבראו, ובמהלך הזמן אף הוסיפו פרטים נוספים על אותו אירוע, וזיכרון השווא שלהם הפך למלא ועשיר יותר.
כאן המקום גם לציין את דברי השופטים דנציגר, רובינשטיין ועמית בפסק הדין המצויין על ההסתמכות על זיכרון מודחק: "ניתן להצביע על שלוש סכנות אפשריות בהסתמכות על זיכרונות מודחקים: חשש מסוגסטיה גם אם מעודנת ובלתי מכוונת, נטייה טבעית למילוי חסרים והשלמת פערים בזיכרון, וחשש ל'הקשחה' של הזיכרון באופן שהמתלונן הולך ומשתכנע באמיתות הזיכרון...."
זכרונות מזויפים מתפקדים כזיכרון אמיתי אצטט גם ממאמר של גד בן שפר, פסיכולוג, המלמד באוניברסיטת תל אביב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בזכרונות מזויפים. הוא טוען שהזכרונות המודחקים לכאורה שעולים, עשויים להיות זכרונות מזויפים שאין בבסיסם אירוע טראומטי. עמדה זו שואבת את כוחה ממקרים רבים: אלפי מקרים של מטופלים שהאמינו כי עברו טראומה מינית על סמך זכרונות מודחקים כביכול שנחשפו ולאחר מכן נסוגו.
רובו של המחקר כיום, לטענתו, בניגוד לאמונה הרווחת בציבור וגם בקרב מטפלים רבים, אינו תומך בהיפותזת הזיכרון המודחק. אך גם אם לא נדבוק בעמדה השוללת מכל וכל את עצם האפשרות שזכרון טראומטי יודחק ויעלה, הרי שעדיין לא ניתן להעריך את אמינותו של זיכרון שנחשף אלא באמצעות אימות ממקורות נוספים. תמונת הסימפטומים לבדה אינה יכולה לתמוך במהימנות הזיכרון.
מרגע שזיכרון מזויף נוצר הוא מתפקד בדומה לזיכרון אמיתי, ולכן אין באופי הזיכרון או בתגובה הרגשית לו, כדי לתמוך במהימנותו. נראה כי יש להטיל ספק בכל זיכרון "מודחק" שעלה למודעות כמשקף אירוע מציאותי מהעבר, ובעייתי לראותו כמהימן בהעדר אימות ממקורות נוספים.
משפט קצב ואליזבת לופטוס כל מה שציינתי במאמר הזה כלל לא נדון בפסקי הדין של משפט קצב אולי משום קו ההגנה שבחרו הסנגורים. לא הובאה כלל עדות של עד מומחה בתחום הפסיכולוגיה, לא מטעם ההגנה ולא מטעם התביעה. יתרה מכך א' ממשרד התיירות בעדותה "תומכת" בתזה שהעליתי. דוגמאות ישנן לרב, הן מ"מראיינים" וחוקרים והן מהפסיכולוגית שלה. ואציין שתיים: לגבי מכתב ה"שנה טובה" - היא אומרת בחקירתה הרביעית בנושא:
"במסגרת הטיפול הפסיכולוגי לאחרונה נזכרתי לגבי המכתב הצהוב", וכן מפסק הדין בבית המשפט העליון: "בהודעתה השביעית של א', זו מיום 18.2.2007, סיפרה א' לראשונה על האונס בבית המלון.
לדבריה טיפול פסיכולוגי שעברה עזר לה לעשות זאת." לדעתי השתלשלות העניינים במשפט זה דומה כמעט אחת לאחת להשתלשלות העניינים במשפטים אחרים בעולם בהם היה זיכוי, ולא נתעלם מכך שגם בארץ בית המשפט העליון קיבל בעבר את הדעה המושתתת על עבודותיה של פרופ' לופטוס.
תם ולא נשלם.
