"תאר לעצמך אילו נהג של כל מכונית שאני מתדלקת היה נותן לי שקל טיפ, רק שקל, תחשוב מה זה שקל, הייתי מאושרת מזה עד השמיים". כשבת-אל אמרה את המשפט הזה היא הביטה לשמיים. היה זה בצהרי יום חורף אביבי. יום שבו "השמש לא מיהר", כמאמר הפזמונאי והמשורר.
היא אמרה את המשפט הזה בתגובה להתנצלותי. על-פי רוב אני מעניק תשר קטן - טיפ - למי מהמתדלקים והמתדלקות שעובד במשמרת שבמהלכה אני מתדלק את הרכב. אף כי כל הסבר עלול להישמע כתירוץ, כשבאתי לתדלק, במשמרת של בת-אל, היו בכיסי 60 אגורות בסך-הכל. התנצלתי ואף הסמקתי טיפה כשנתתי לה את מתי המעט מאוד מעות שהיו באותה עת בכיסי. היא הודתה לי כאילו תגמלתי אותה בנדיבות מפתיעה.
חשבתי על זה, כבקשתה. שקל בלבד. מה זה שקל. כסף קטן שעבור מתדלקות כבת-אל הוא כסף גדול. גדול מאוד. שקל לשקל מצטברים לשטר.
תשר - גם למתדלקים הצעירים האם אנחנו קמצנים? האם אנחנו, שאין לנו מחילה, אין בנו גם חמלה? כה מעט מתבקש מאתנו, מוסרית, מצפונית, כדי לשמח ולרגש את בת-אל. בי נשבעתי שבפעם הבאה אפצה אותה על נדבתי הזעומה ואתן לה בשקלים את מה שנתתי לה באגורות. "זה בסדר", היא הרגיעה אותי.
אבל אני יודע. זה לא בסדר. לא הייתי אמור להגיע לתדלק בתחנה בכיס כמעט ריק. היו אמורים היו להיות בו לכל המעט השקלים שאותם הייתי אמור לתת לה, אות לתודה ולהוקרה על השירות שלה.
מדוע כאשר אנחנו אוכלים במסעדות ברור לנו כי נשאיר טיפ גם אם אין חוק שמחייב אותנו לעשות זאת? מדוע מה שמובן לנו מאליו כשאנחנו אוכלים לא מובן לנו כאשר אנחנו מתדלקים? אלה ואלה, מלצרים ומתדלקים, בנות ובנים, העובדים בעבודות שירות אלה עובדים בהן בתנאים-לא-תנאים וכולם זקוקים ואף משוועים לטיפים שלנו.
אני מבקש סליחה, בת-אל. אני מתנצל. לא רק בשמי, אלא בשמם של רבים אחרים, אשר בכל פעם שהם מתדלקים במשמרת שלך הם פוסחים עלייך, חלקם מסבירים-מתרצים זאת בכך ש: "לצערי אין לי כסף קטן", חלקם סתם מתעלמים.
אני, שעכשיו יודע כי קל, כה קל, לעשות אותך מאושרת עד השמיים, מסרב לחשוב, כי בעיני עשרות נהגים שפוקדים את תחנת הדלק במשמרת שלך את לא שווה אף לא שקל אחד של תודה. סליחה.
