"כתשעים אחוזים מההורים אינם מונעים מילדיהם לפתוח חשבון בפייסבוק לפני הגיל המינימלי המוגדר לכך. מהו הגיל המינימאלי? שלוש עשרה" (ידיעות אחרונות 14.1.11).
אני מניח שלא מעט הורים וגם כאלו שאינם הורים עדיין, מרימים גבה. כמה מאיתנו יודעים שזה הגיל שמותר לפתוח חשבון לעצמך? הרי חצי מרשת הפייסבוק או יותר נכון שבעים אחוזים מקרב ילדים בגלאי 8-13, הגיל שעדיין אסור לפתוח לעצמך חשבון בפייסבוק, בעלי חשבון בפייסבוק.
יש מורים בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים, שמקיימים רשת חברתית-כיתתית של הכיתה שלהם, ולא יודעים שהם עוברים על החוק. אלו שכן יודעים, האם הם עושים משהו כדי למנוע מילדיהם לפתוח חשבון לעצמם בפייסבוק? כמה הורים, לא אתם הקוראים חלילה, אלא אחרים שאתם מכירים, מאפשרים בהסכמה שבשתיקה שלילד בן העשר או השמונה יהיה חשבון בפייסבוק?
הפייסבוק והיו-טיוב הם כלים חשובים בשימוש החברה. ראינו שהם יכולים להיות משטחים נוחים להפיכות חברתיות, למחאות חברתיות ולתיקון עוולות. אבל כמו כל דבר טוב שיצר האדם אפשר גם אותם להפוך לכלים משחיתים. זה בשגרה שילדים מעלים ליו טיוב סרטונים שבו מצולמים התעללויות בילדים ובמורים, השחתת רכוש, פגיעה בחיות ומה לא. לאחרונה החלו להישמע קולות של ביקורת המופנות כלפי הרשתות החברתיות והנזק שהם עושות לילדים שלנו. הנער אופיר רחום קיפח את חייו לאחר שפותה על-ידי מחבלת שהכיר באתר להיפגש עימו. אבל אלימות מילולית היא לא פחות חמורה מאלימות פיזית.
מונולוג של אימא
לפני כשנה נער התאבד בעת גלישה בפייסבוק. האתר nrg מיום 17/2/2011 מביא מונולוג מצמרר של אימו של הנער ובו תיארה את הנסיבות שהובילו למותו של בנה. הנה קטעים מההרצאה: "בני נולד לפני 15 וחצי שנים בן בכור לזוג הורים צעירים. בגיל שלוש וארבעה חודשים הוא חלה בווירוס נוראי והיה משותק 100 אחוז. הוא היה מאושפז שלושה וחצי חודשים בבית חולים ואני ראיתי את הילד הקטן הזה כגיבור..".
"בני היה תמיד ילד נמוך יחסית לגילו, זה הקשה עליו בבית הספר, גם ביסודי, הילדים הקניטו אותו אמרו לו שהוא נמוך וקטן... הוא עבר טיפול נפשי וזה היה קשה, כי פעם בשבוע הוא רכב על סוסים בחווה טיפולית והרגיש על הגובה, אבל למחרת חזר לבית הספר ושם שוב המשיכו והקניטו אותו וקראו לו בשמות "יא גמד" ו"דרדס" וזה שוב הוריד אותו. ידענו את זה. לא שלא ידענו שהוא רואה את עצמו כחלש מול החברה. אבל יחד עם זאת הוא היה ילד שמח, כל הזמן צוחק. ... הוא היה ילד אהוד ונערץ... אבל באמת לא ידענו מה קורה בבית הספר. הפידבקים מהמורים תמיד היו בסדר והילד שלנו אומר שהכול טוב והכול בסדר אבל בעצם הכול היה רקוב. ... לכל אחד מאיתנו שנמצא בבעיה תמיד יש בן אדם אחד קרוב, לא צריך לפחד מהחברה, חייבים לספר למישהו על מה שכואב. אני בטוחה שבני פחד לספר למישהו ואני ממש זועקת - חייבים לדבר!
"בית הספר שבני למד בו נחשב לאחד מבתי הספר מהטובים בארץ, אבל גם בו לא היה צדיק אחד, לא מהחברים ולא מלמעלה. אף אחד לא ראה' ומי שראה משהו שאינו כשורה, לא חשב שצריך לדבר כי הוא לא הבין עד כמה הילד פגוע. היום אני כנראה מבינה".
מה עושים?
פסיכולוגים ממליצים שההורים, בהכוונה נכונה מצד מערכות חינוכיות, ייכנסו לפעולה בהגנה על ילדיהם, ומוקדם ככל האפשר. ילדים לא מעריכים נכון את האפשרות שמידע אישי על עצמם יכול להיות מנוצל לרעתם בעתיד. הם גם לא יודעים להעריך את מידת שבירתו הנפשית של הילד האחר בו הם רוצים לפגוע, על-ידי חשיפת מידע אישי רגיש עליו. הם עלולים להתבלבל בין דו-שיח שטותי ותמים למדי השכיח כל כך ברשתות החברתיות לבין דו-שיח מעליב ופוגע ומסוכן, ולא יודעים לשים גבול להיסחפות תוקפנית אחד כלפי השני באינטרנט.
ההורים חייבים להיות מעורבים יותר. זה אולי אומר שתהיה אבא פחות "קול" פחות חברי. אבל הילדים שלנו צריכים הורים ולא חברים. על ההורים לזכור שהם בעלי הניסיון והידע בחיים גם אם הילד שולט היטב בתחום המחשבים.