הלהטוטנים

תראו אלו תרגילים מילוליים עשו השבוע חברי הכנסת שתמכו בתיקון לחוק לשון הרע, כדי להסביר עד כמה הוא נחוץ. דיברו על חופש הביזוי שהחליף את חופש הביטוי, הסבירו שזה דווקא טוב לעיתונות שתבדוק יותר את עצמה, ובעיקר - נלחמו את מלחמתו של האזרח הקטן, הניצב בודד וחסר אונים מול ברוני (או שמא: בריוני) התקשורת. רק דבר אחד הם לא אמרו: שמטרתם האמיתית היא לצמצם ככל האפשר את הפרסומים עליהם עצמם. שהם רוצים תקשורת מלטפת וכנועה במקום תקשורת חוקרת ונשכנית. שהם רוצים תקשורת שתפרסם את מה שהם יגידו לה ולא כזו שתחשוף את מחדליהם ועבירותיהם. בהקשר הזה, מצאה חן בעיני הצעתו של דן מרגלית: יתכבדו חברי הכנסת ויודיעו, שהתיקון לא יחול על נבחרי ציבור. נראה אותם.

מודה ומתוודה: איבדתי לגמרי את הצפון בזמן הדיונים בוועדת החוקה (יום ד', 23.11.11) על מה שמכונה "חוק גרוניס", בדבר קיצור הזמן המינימלי לכהונתו של נשיא בית המשפט העליון. כל רבע שעה היה שם פיתול נוסף, כל חצי שעה הופגנה עוד לוליינות יצירתית, כל שעה הדיון פנה לכיוון אחר. נכון שמדובר בניצול חוקי של התקנון מצד האופוזיציה, אבל איכשהו נדמה שהפעם הח"כים התעלו על עצמם במציאת כל פסיק וכל קמט בתקנון כדי לעכב את הדיון. נכון שזה מקובל בפרלמנטים בכל העולם. אבל, כפי שאמרה לי אמי המנוחה כשהייתי בן שמונה, לא מעניין אותי מה עושים ילדים אחרים. נכון שתדמית הכנסת כבר מזמן לא משהו, אבל נראה שמה שקורה בה בשבועות האחרונים מדרדר אותה לשפל שממנו תתקשה להיחלץ. ממש לא משנה מי אשם; השורה התחתונה היא הקובעת, והיא עגומה ביותר.

מה יעשה ראש הממשלה לשעבר כדי לעכב את העמדתו לדין בפרשת הולילנד? הכל. תחילה הוא הגיש תביעת דיבה (מוצדקת לכשעצמה) נגד משה לדור, שבטיפשותו הגיש לאולמרט על מגש של כסף את האפשרות לפתוח בהליכים נגדו. לאחר שנדחתה טענת המדינה לפיה אין לתבוע את לדור אישית, מבקש כעת אולמרט לקיים את הדיון בתביעתו מוקדם ככל האפשר - כדי שלדור לא יוכל להכריע בפרשת הולילנד, שהרי יש לו סכסוך אישי עם אולמרט. ותהיו בטוחים, שאם לדור יחליט שאם סיבה שיפסול את עצמו - אולמרט יקח אותו לבג"ץ. אחר כך, אולמרט ביקש לדחות שוב את השימוע בעניינו. אחרי שהפרקליטות הסכימה לבקשתו (שוב: המוצדקת) לא לקיים את השימוע בעוד מתקיימים דיוני ההוכחות במשפטו הנוכחי, הוא ביקש לחכות עד אחרי שמיעת הסיכומים. כאשר הפרקליטות דחתה את הבקשה, הלך אולמרט ליועץ המשפטי לממשלה. אנחנו יודעים שאתה מנוע מלדון בענייני אולמרט - אמרו הסניגורים ליהודה וינשטיין, שעד למינויו נמנה עליהם - אבל אין לנו כתובת אחרת. תראו את הלהטוט הזה. פונים למי שאסור לו לגעת בתיק ודואגים להוציא מיד את הפנייה לתקשורת, כדי לרמוז לאחרים בפרקליטות: תזכרו שהבוס שלכם היה עד לא מזמן בצד שלנו. וכך אולמרט מנסה לאגף את הפרקליטות: לווינשטיין כבר אסור להחליט בעניינו, את לדור הוא מנסה לפסול, ובינתיים יעברו עוד כמה חודשים ומי יודע מה יקרה. תזכרו שהמדינה עצמה אומרת, כי תבקש לשמוע את עד המדינה בעדות מוקדמת בשל גילו ומצב בריאותו. אם אולמרט ימשוך את העסק מספיק זמן, יש סיכוי שהעד כבר לא יוכל להעיד. נדגיש רק זאת: מי שמרגיש חף מפשע, רוצה שההליכים יסתיימו כמה שיותר מהר (כפי שעשה יעקב וינרוט). מי שמנסה לדחוק את הקץ, כנראה יודע היטב מדוע הוא עושה זאת.

אם יצחק תשובה היה חי בימי הביניים, הוא כנראה היה אלכימאי: מנסה להפוך ברזל לזהב. כי זה בדיוק מה שהוא הבטיח השבוע למחזיקי האג"ח בחברת דלק נדל"ן: תסכימו להסדר החוב ותראו איך החברה תהיה שווה פי 14 מאשר היום. קראתם נכון: פי 14. זהו השווי עליו מדבר תשובה כבסיס להמרת חלק מן האג"ח למניות דלק נדל"ן. במילים אחרות: לקחתי חברה מרוויחה והפכתי אותה לחדלת פרעון. לוויתי מכם מאות מיליוני שקלים ובמקרה הטוב אחזיר לכם שני שלישים מהחוב. ניסיתי לתת את החברה בחינם לקרן אמריקנית והיא לא רצתה אותה. אבל תסמכו עלי: פליק פלאק, צוקהארה, סלטה לאחור - והחברה הזו תהיה שווה 800 מיליון שקל. רק על הבלוף הזה מגיע לתשובה שהנושים ישלחו אותו לוורדה אלשיך.

מה עושה עובד בכיר כאשר מעסיקו מכריח אותו לבצע פעולות מקצועיות בניגוד מוחלט לדעתו? הוא יכול להתפטר, והוא יכול לסתום את האף ואת הפה ולעשות את שנדרש. מאמן מכבי תל אביב בכדורסל, דייוויד בלאט, בחר באפשרות השלישית: לעשות את מה שהחליטו בעלי הקבוצה וגם להסביר שבעצם זה לא נורא כל כך. מכבי משתתפת השנה בשלושה מפעלים מדי שבוע: הליגה הישראלית, הליגה האדריאתית והיורוליג. בלאט לא רצה את האדריאתית, בה משתתפות קבוצות שרובן מכסימום יריבות אימון, ושמחייבת טיסות מתישות לכל מיני חורים באירופה. אבל ההנהלה רצתה את זה, בגלל ההכנסות הנוספות - שכנראה נמחקו בשל הצורך להחזיק סגל של 15 שחקנים לשלושת המפעלים. השבוע שילמה מכבי את מחיר העייפות והשחיקה בהפסד נדיר בנוקיה להפועל ירושלים. בלאט הפגין לוליינות לשונית מרהיבה, כאשר דיבר לאחר המשחק - בצורה שלווה והגונה, כדרכו - על חוסר האנרגיה של שחקניו. זה בא, כמובן, במקום לומר את האמת לאמיתה: השחקנים מותשים וזו אשמת הבעלים.

אלי הורביץ, שהלך השבוע לעולמו, היה גם הוא להטוטן - אבל מסוג אחר לחלוטין. הוא לקח חברה קטנה ודי זניחה והפך אותה למובילה בעולם בתחומה, תוך הפגנת יצירתיות ומנהיגות שבדרך כלל לא רואים אצלנו. את הפלא הזה הוא חולל תוך יצירת פלא גדול עוד יותר: זכייה באהדה מקיר לקיר בארצנו הלא-מפרגנת. אני זוכר את הצער האמיתי שהביעו עמיתיו כאשר הורשע בפרשת פרומדיקו ואת השמחה הכנה שלהם כאשר זוכה. אנחנו צריכים הרבה פחות להטוטנים מהסוג של חמשת הקטעים הקודמים והרבה יותר מסוגו של אלי הורביץ.