מבקר המדינה בודק את ההתנצלות של ערוץ 10 בפני
שלדון אדלסון. מבקר המדינה בודק את הסדר האג"ח של
יצחק תשובה. מבקר המדינה פה, מבקר המדינה שם. כל שבוע - כותרת גדולה אחרת. המשותף להן: חריגה מוחלטת של
מיכה לינדנשטראוס מסמכותו ורדיפת סנסציות של תקשורת שטחית.
מבקר המדינה יכול לבדוק מה שמוגדר בחוק כ"גופים מבוקרים". הרשימה ארוכה, וכוללת בעיקר את משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, החברות הממשלתיות, גופים שהוכפפו במפורש לביקורת וגופים הנתמכים בידי המדינה אם המבקר החליט על כך במפורש. מה הוא לא מבקר? - את המגזר הפרטי. וזה ברור לגמרי: מבקר המדינה מבקר את המדינה, לא את אזרחיה.
אם המבקר רוצה, הוא תמיד יכול למצוא איזושהי פירצה ולהגיע דרכה לגופים פרטיים. למשל: הוא יכול לבחון האם
הרשות השנייה התערבה בנושא ערוץ 10 ואדלסון. הוא יכול לבדוק את הפיקוח על הגופים המוסדיים בנוגע להסדר של תשובה. אבל, וזהו אבל ענק, הוא לא יכול לגעת בגופים הפרטיים עצמם ואסור לו לומר עליהם מילה וחצי מילה. יתרה מזו: אולי ביקורת כזו תעלה בקנה אחד עם לשון החוק, אך אין ספק שהיא נוגדת לחלוטין את רוחו ואת כוונת המחוקק.
מבקר רודף תקשורת
הבעיה היא, שיש לנו מבקר רודף תקשורת, ותקשורת רודפת סנסציות. השילוב של שניהם הוא הרסני. לפעמים נדמה, שלינדנשטראוס קם בבוקר, שותה קפה, עובר על כותרות העיתונים, נותן ביס בכריך, רואה מה נמצא בראש מהדורות החדשות בטלוויזיה, ובדרכו למשרד בודק באייפון שלו מה כותבים האתרים. ואז הוא מגיע ללשכתו ומודיע: את הנושא הזה אני הולך לבדוק. אולי ההחלטות לא מתקבלות בצורה כל-כך חפיפניקית, אבל זה בהחלט הרושם שנוצר.
כאן נכנסת התקשורת לחגיגה. מה קורה לעיתים קרובות? מישהו שולח תלונה למשרד המבקר. הלה משיב, כיאות, שתלונתו תיבדק. ואז רץ אותו אדם לעיתונאי הצמוד שלו, ומספר לו בהתרגשות: המבקר בודק! העיתונאי, שהוא בדרך כלל שטחי וחסר ניסיון, מעביר ידיעה בלעדית: המבקר בודק! העורך, שלעיתים קרובות אין לו הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לכתב, מפרסם בגדול: המבקר בודק!
כאשר המבקר מתעסק בנושאים שאינם מעניינו, קורה אחד משניים: או שהוא לא מתעסק בנושאים שכן מעניינו, או שהוא דורש תוספת כוח-אדם. ואכן, רק לאחרונה
הגדיל לינדנשטראוס את מספר עובדי משרדו, שגם כך אינו מן הקטנים ותנאי השכר בו הם הטובים ביותר בשירות הציבורי (למעט בנק ישראל). ובמקביל לאימפריאליזם שלו, לינדנשטראוס ניצב על רגליו האחוריות במאבק נגד מינוי מבקר חיצוני לפרקליטות, וטוען שוב ושוב שהוא עצמו עושה זאת. זהו טיעון נכון רק בחלקו: המבקר בודק בעיקר את הצד המינהלי של הפרקליטות; אני מכסה את דוחותיו כמעט 20 שנה, ולא זוכר מתי ראיתי דוח שעסק למשל בעסקות הטיעון או בהעמדתם לדין של חפים מפשע (אגב: גם על הוועדה לבחירת שופטים מעולם לא פורסם דוח).
כמו המתקפה על בג"צ
את כל זה צריך לבלום, כאן ועכשיו. אם המבקר ימשיך לדחוף את אפו לנושאים שאינם מעניינו, בל יתפלא אם בתוך שנים אחדות ימצא את עצמו תחת מתקפה דומה לזו שבה נתון בג"ץ - ובדיוק מאותן סיבות. ואם המבקר מנוצל בידי תקשורת גרועה, עליו לשנות את תגובתו הקבועה. במקום לענות למתלוננים ש"התלונה תיבדק", עליו לומר משהו כמו "על-פי החוק עלי לקיים בדיקה ראשונית בתלונתך. אין בכך כדי לקבוע עמדה כלשהי או ממצא כלשהו". ואילו לתקשורת עליו לומר: "החוק מחייב אותי לבצע בדיקה ראשונית בכל תלונה. בדיקה כזו אינה אומרת דבר וחצי דבר על תקפות התלונה ואינה מהווה תחילתה של ביקורת. רק הממצאים - אם וכאשר יהיו כאלו - מהווים את עמדת מבקר המדינה".
לינדשטראוס הכניס שינויים חשובים ומבורכים בעבודת המבקר, כאשר החל להגיב בזמן אמת, לפרסם שמות של מבוקרים ולהכין תמציות של הדוחות. אבל אם הוא לא יתעשת ולא יפסיק את רדיפת הכותרות שלו, הוא עלול להירשם בהיסטוריה כמי שהחל את תהליך החורבן של משרד מבקר המדינה.