"האביב הערבי", כפי שנוהגים הערבים לכנות את מפולת הדומינו של משטרי "החורף" האפלים הנהוגים אצלם, הוא ניסיון (נואש), להעניק נופך של תקווה לאירועי רעידת האדמה הפוליטית של העולם הערבי. ואולם, עצם מתן השם "האביב הערבי", אינו הופך את המפולת הזו לאירוע חגיגי של צמיחה מחודשת ושמחה מלבבת. בדיוק כשם שלהעניק למישהי את השם "שמחה", אין פירושו שהיא תהיה עולצת ועליזה, ממש כשם שלתת לבנך את השם בנימין אין משמעו בהכרח שבנך יהא ימני. השימוש בשם המושאל "אביב העמים", לטובת "האביב הערבי", מחייב סקירה קצרצרה של ההיסטוריה ממנה הושאל השם. לפני 164 שנים עברה אירופה את שיאו של משבר מתמשך, שבסופו קיבל את הכינוי "אביב העמים". המשבר החל לאחר שהקיסרות הצרפתית בראשות נפוליאון קרסה תחתיה. נפוליאון שהחל את דרכו כקצין בצבא הצרפתי, היה אסטרטג מוכשר והפך במהרה למפקד הצבא. עם תפיסת הפיקוד על הצבא, ביצע נפוליאון את מהפכת נובמבר, ותפס את השלטון האזרחי בנוסף לתפקידו כראש הצבא (נשמע מוכר? מצרים? סוריה? אירן? תימן? תוניסיה?). עם קריסת האימפריה של נפוליאון, החלו העמים הכבושים לנהל מאבקים למימוש עצמאותם, ושיאם של מאבקים אלה החל לאור כלכלה מדשדשת שלאחר חורף קשה במיוחד של שנת 1847, ולאחר שזעם הליברלים באימפריה האוסטרית התמרד גם כנגד דיכוי ומדיניות של "סתימת פיות" (נשמע מוכר? משבר כלכלי וסוציאליזם מתמרד במערב אירופה ובארה"ב? סתימת פיות וליברליזם מתמרד בישראל?). אביב העמים המקורי גלש על גליה של אימפריה "גלובלית" שוקעת, דעיכת הכוח המדכא והכובש, נפילתו של שלטון שהחל את דרכו באופטימיות של "המהפכה הצרפתית" עם רפובליקה דמוקרטית, והפך חיש מהר לשלטון עריץ, כובש וגוזל.

אביב העמים המקומי, של העמים הערביים המתקוממים כעת כנגד השלטון, אינו מביא עימו את תנאי החממה שליוו את אביב העמים המקורי. אין מדובר בוואקום של מעצמה מתמוטטת, ואין מדובר בחרפה כלכלית חריגה המקדמת סדר-יום חברתי-כלכלי-מדיני. אביב העמים הערביים נישא על גלי טכנולוגיה המקשרת בין אנשים ומאפשרת להם לראות את עצמם מבעד לעיני העולם המערבי. הבבואה העולה למול עיניהם דרך הפייסבוק, הטוויטר, וכל יתר התשתיות המערביות מציפה אל תודעתם המודעת תחושת רצון להשתחרר מכבלי העולם הישן והנחשל. אף כי לעיתים נדמה כי המאפיין המשותף, זה המאחד את גלי ההפיכות בעולם הערבי, הוא דווקא האיסלאמיזציה הגוברת, ולצידה ההקצנה הדתית הלאומנית בתיבול של תוקפנות גוברת כנגד המערב, ולמרות העובדה שהכוח המניע את הצעירים אל הכיכרות הוא כוחם של תאי "האחים המוסלמים", נקודת מבט כזו היא הסתכלות שטחית למדי, ואינה מחוברת לעולמו של דור הטכנולוגיה והרישות החברתי. כולנו מסכימים שההסתה של המנהיגים הנופלים של מדינות ערב כנגד הישראלים והציונות היא הסתה חלולה ושאין מאחוריה ממש. אנחנו לא כאן בשביל להשתלט על המזרח התיכון ובשביל לבלוע את העולם. אז למה אנחנו מוכנים לקנות את ההסתה של השלטונות הישראלים ואת הסיפורים המפוברקים, את ההפחדה ואת הדמוניזציה של האחים המוסלמים? מה יש באחים המוסלמים שאין בלאומניות היהודית? מי שמונע מפחד מחפש סיבות ליצוק תוכן חיצוני לפחד שלו, ימצא תמיד יעד לשנאה ומקור לדמוניזציה. כשמחנכים אותנו מגיל אפס, בכל שנה שוב ושוב, ובכל חג "חירות" (?!) של הפסח אנו נפגשים עם המשפחה וקוראים את "...בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו..." - מה הפלא שפיתחנו נרטיב לאומי שחייב שיהיה "מאחוריו, מלפני ומצדדיו" אויב מר? ואם אין כזה, נמצא אותו או נמציא אותו.

המקבילה הישראלית של תנועת "אביב הערבים" היא הפעילות החברתית הרוחשת ברחובותינו מאז הקיץ האחרון, ופעילות זו היא ההפך הגמור של עיקרון הלאומנות והאיסלאמיזציה הערבית. גדודי הישראלים הצועדים ברחובות יכולים להכיל בתוכם מרכיבים של התייהדות ולאומיות, אולם הדבק של הקבוצות הלאומיות אל אנשי המהפכה החברתית אינו מכיל אף מרכיב של לאומיות. הדבוקה הישראלית מסובבת על השחרור מכבלי הממסד הכלכלי-חברתי, והמישור הפוליטי-מדיני אינו יותר מאשר רקע מטושטש בנוף המאבק החברתי. השיח הציבורי הישראלי הממלכתי, בשירות אדוני הממון והשלטון, זה המפחיד את הישראלים מתנועות השחרור הערביות, עושה זאת מתוך פחד מאובדן שליטה על הרחוב הישראלי. השיח של נשף המסכות הממומנות בידי ההון, עושה כן על-מנת לשמר את רסן השליטה במוקדי הכוח הכלכליים. העיתונות מהווה סכנה לשמרנות, בדיוק משום תפקידה ככלב השמירה של המידע החופשי (למרות היותה פודל מחמד כרגע), ובית המשפט מהווה סכנה לשמרנות משום שחובת נאמנותו נתונה לעקרונות הצדק. בעיני הממסד הישראלי הנתון לחסדיו ומרותו של ההון-עיתון-שלטון, אביב ישראלי כזה - אי-נעל-אביו!

אביו של האביב הערבי הוא ללא ספק קרוב משפחה של אביו של אביב העמים האירופי של 1848, והוא קרוב משפחה של אביב-הסתיו-הישראלי. הם כולם בני משפחה אחת. כאשר המהפכה הצרפתית הביאה את הבשורה של "רפובליקה" ושלטון העם, היא הביאה רוח חדשה של שחרור מכבלי האריסטוקרטיה והעושק הכלכלי של הפיאודליזם. הפיאודלים הפכו, לרגע קט, לבעלי הבית על המדינה והמשק הכלכלי, וגם לאדונים לגורלם. נפוליאון ריסק את החלום הזה מיד ברגע שהניח את ידיו על שרביט השלטון, וממש כמו מהפכת הקצינים של מצרים, תפיסת השלטון בתימן, מהפכת הבעת' של סוריה, של תוניס, של הרבה מדינות ערביות אחרות, ואפילו בדומה לאירוע המוכר בישראל בשם "המהפך" של 1977. כל ההפיכות החלו את מסען כתנועות שחרור לאומיות, כולן הבטיחו להמונים את סיומו של משטר העושק והדיכוי, וכל ההפיכות התמסדו במהרה והפכו למשטרי עושק שהחליפו את משטרי העושק, שהחליפו את משטרי העושק שלפניהם, וחוזר חלילה. השאה הפרסי קצר את פירות הנפט בעצמו, וגם האייתולות עושות כן היום. הקצינים של מצרים, בראשות נאצר, סילקו את המלך פארוק והמשטר המלוכני, ומובראק חלב את צינור הגז המצרי ביחד עם חבריו הישראלים. אביו של האביב הערבי הוא קרוב משפחה של אביהם של כל האביבים. זהו המנגנון המניע את התאווה האנושית לכוח, שליטה, עושק, והוא בדרך כלל נשוי בנישואי שידוך אריסטוקרטיים למאדאם תאווה, נצר למשפחת השחיתות. האביב הערבי והאביב הישראלי הם בני דודים.

בקרב עמים רבים ברחבי העולם, מתרחשת היום מהפכה תודעתית. זו מהפכה אשר רבדיה החיצוניים נחזים על-ידי המתבוננים בהם, דרך משקפי העבר, כמו היו אירועים מנותקים. לעיתים, המבט הנגוע בחוסר תודעה, עשוי אף לפרש את האירועים הללו כחבית של חומר נפץ עם קוטביות בין מזרח ומערב, בין קידמה לנחשלות, בין בני אור לבני חושך, בין תקווה לייאוש. הממסדיות של "האריסטוקרטיה הדמוקרטית", זו החולשת על מקורות הכוח באמצעות יחסי הון-עיתון-ממון, מקיימת את העריצות שלה במשרדים מהודרים, בחדרי מלון מרובי כוכבים, בטיסות במטוסי סילון פרטיים ובניחוח של סיגרים מעושנים. ולצד כל אלה, הפיאודלים של ימינו מתחזקים את הפיאודליזם הזה בכוחות עצמם, ביגיע כפיהם ובתשלום מיסיהם. הפיאודלים יוצאים היום לרחובות בכל רחבי כדור הארץ, ולכל עם יש שפה משלו, תרבות משלו, לעיתים הם עדיין אסורים בכבליה של דת "משלו", וכמו לבני האדם היוצאים אל הרחובות, כך גם למהפכות שהם מקיימים - כל מהפכה והצבע שלה. המהפכות של "הדיקטטורי-הערבי" וגם של "הדמוקרטי-המערבי", הן אותן מהפכות בגוון שונה. ככל שהפיאודלים ישכילו לשתף פעולה, ולסייע להפלת הפיאודליזם המתחזה, גם "הדיקטטורי-הערבי" וגם בן-דודו "הדמוקרטי-המערבי", כך יהיה האביב הזה, אביב של פריחה ולבלוב, גם במישור הלאומי, וגם במישור הבינלאומי כאחד. אביב של שחרור. ומנגד, ככל שהפיאודלים יילחמו איש-איש את מלחמתו, עם-עם את מאבקו, כך ייחלש הכוח המבקש להסיר את הפיאודליזם של "הדיקטטורי-הערבי" ובן-דודו "הדמוקרטי-המערבי", והאביב הזה יהפוך לקיץ שחון ושחור.