מי שציפה ש"האביב הערבי" יוליד דמוקרטיה, היה או תמים או חסר כל הבנה בענייני המזרח התיכון. לא רק שלעולם הערבי אין מסורת דמוקרטית, לא רק שהוא מסתייג מהדמוקרטיה (ומיד נסביר מדוע), אלא שככלל - הפיכות כמעט לעולם אינן מולידות דמוקרטיה, ודאי לא בטווח המיידי. במזרח התיכון אין ולא הייתה אף מדינה דמוקרטית, למעט ישראל. מותר להניח, שזה גם יהיה המצב בעתיד הנראה לעין. לפני ימי האיסלאם נשלטו עמי ערב בידי אימפריות חיצוניות או ראשי שבטים פנימיים, ואילו האיסלאם הביא עימו עקרונות של שלטון אבסולוטי ומלחמה בכופרים. גם כאשר ניסו שליטים ערביים, במאה ה-19, להבין מדוע ארצותיהם נקלעו לכזו נחיתות מול המערב, תשובותיהם היו במישור הטכני והטכנולוגי, ולא במישור הרעיוני והמדיני. את רעיון הדמוקרטיה הכניסו למזרח התיכון בריטניה וצרפת, כאשר קיבלו את המנדט על רוב ארצותיו או פשוט כבשו אותן. בהתנשאות אימפריאליסטית, הן הצהירו שבכוונתן להכין את עמי האזור לשלטון עצמי בסגנון שהיה מוכר ללונדון ופריז, קרי: דמוקרטיה. התוצאה הייתה, שהדמוקרטיה נתפסה כחלק בלתי נפרד מן האימפריאליזם השנוא, ולא היה לה שמץ של סיכוי לאחר שהבריטים והצרפתים עזבו את האזור. גם במדינות ערב בהן התקיימו בחירות, הן מעולם לא היו חופשיות באמת. הדבר מובן מאליו כאשר מדברים על דיקטטורות כמו בסוריה ובעירק, אך זה היה המצב גם במצרים ובירדן. בראשונה הגביל השלטון את פעילות מפלגות האופוזיציה והנשיאים "נבחרו" ללא כל התמודדות. בשנייה השלטון המוחלט מצוי בידי המלך, והפרלמנט הוא לא יותר מאשר מועדון ויכוחים יוקרתי. ממהפכה לשלטון דיקטטורי נעזוב לרגע את המזרח התיכון ונבחן את לקחי ההיסטוריה הכלל-עולמית. איזו מהפכה הולידה דמוקרטיה? תאמרו: המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. אבל זה ממש לא מדויק. בארה"ב של 1776 (ודורות רבים לאחר מכן) לא הייתה זכות בחירה לנשים וכמובן שלא היה שוויון זכויות לכושים. בצרפת של 1789 ירש שלטון הטרור של רובספייר את לואי ה-16 ואחריו בא שלטונו האבסולוטי של נפוליאון. נכון ששתי המדינות הללו הן היום דמוקרטיות לעילא, אבל זה בא אחרי תהליך של עשרות שנים. מהפכות מסתיימות כמעט תמיד בשלטון דיקטטורי. ראו את רוסיה ב-1917, את קובה ב-1961 או את אירן ב-1979, ואלו רק שלוש דוגמאות בולטות. קריסת מסך הברזל היא מקרה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל (ואפשר בהחלט לומר שלפחות בחלק מן המדינות הקומוניסטיות-לשעבר, הדמוקרטיה היא בערבון מוגבל), הנובע מכך שהמהפכות שם היו עממיות בעיקרן ומכך שלמדינות אלו הייתה מסורת דמוקרטית שנגדעה בידי הקומוניסטים. הסכנה הקיומית האמיתית מכאן נחזור לאזורנו. כאשר מחברים היעדר מסורת דמוקרטית, זיהוי של הדמוקרטיה עם אויבים מן העבר ואת הדינמיקה הקבועה של מהפכות, הסיכוי ש"האביב הערבי" יוליד דמוקרטיה שואף לאפס. נכון, במרוקו ובתוניסיה התקיימו בחירות חופשיות - אך בשתיהן עלו מפלגות מוסלמיות לשלטון. ומה לעשות, שאיסלאם ודמוקרטיה לא ממש מסתדרים טוב. כאן הגענו לנקודה המכרעת: רוב הסיכויים הם שהמהפכות בעולם הערבי יסתיימו בשלטון מוסלמי, קיצוני יותר או קיצוני פחות. כאשר בני אדם מיואשים ומשולהבים, הם נוטים לחפש פתרון קסם כוללני המבטיח להם גן עדן עלי אדמות. כאשר בני אדם זועמים, הם מחפשים את מי שמבטא את הקיצוניות השנייה. המפלגות המוסלמיות נותנות להם בדיוק את זה, עם בונוס בדמות שינאה בלתי מתפשרת לישראל - לא משום שהיא מדכאת את הפלשתינים או כובשת שטחים, אלא משום שהיא קיימת. את המציאות הזו אנו חייבים להפנים. בזמן שאנו מתווכחים על חוק לשון הרע, על זכות העמידה בבג"ץ או על שכר המתמחים; בזמן שהכותרות עוסקות במרגלית צנעני ובדרבי התל אביבי בכדורגל; בזמן שאנו מקטרים על מחירי החשמל ומפגינים נגד מצוקת הדיור - העולם סביבנו משתנה ומציב בפנינו סכנה קיומית של ממש. זהו האתגר החשוב ביותר העומד בפני ישראל, וכל השאר חייב לסגת מפניו.