"בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתם הלכאורית של המשיבים, בין היתר כדלקמן: שיחות שנקלטו בהאזנת סתר כדין, ובהם נשמעים המשיבים מטילים מורא ופחד על אטדגי. שיחות מוקלטות, אשר בהם נשמעת משיבה 1 משוחחת עם אנשי שלומה, ומספרת להם על האימה והפחד בהם שרוי אטדגי, נוכח האיומים שהופנו אליו. אמרותיו של אטדגי בפני מקורביו, בהם פירט את מקור הסכסוך הקיים בינו ובין משיבה 1, וכן תיאר את הפחד אשר היה מנת חלקו במהלך כל התקופה הרלוונטית בעקבות איומיהם. הודעות עדים אשר תומכים בעובדות כתב-האישום".
הדוברים: אנשי פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי).
ההליך: בקשה למעצרה של
מרגלית צנעני עד תום ההליכים נגדה.
המועד: 29.8.2011. עברו שלושה חודשים, ואותן ראיות מוצקות התחלפו בעסקת טיעון מקלה. עברו שלושה חודשים, ואותה בקשה למעצר עד תום ההליכים התחלפה בבקשה לעבודות שירות.
נלך ארבעה ימים אחורה, להצהרת התובע שהגישה המדינה. לבית המשפט הגיע קצין משטרה בכיר, ניצב-משנה אלון גרוסמן, שאמר: "אינני מאחל לאיש כאלה איומים, רק מי שנסחט יודע איך הדברים משפיעים עליו. מה שדרשה - מופיע לפני בית המשפט והדברים יוודעו עם הגשת כתב האישום. אנו יודעים באיזה אופן, באיזה תאריך העלתה את רמת האיום והסחיטה ומתי הורידה וכלפי מי". שלושה ימים קודם אמר אותו גרוסמן: "רק מעצרם של החשודים מנע את ה'שריפה' את הלהבות שאותן הגב' צנעני הבעירה".
או שקרניות, או חובבניות, או פרוטקציוניסטיות אפשר ללכת עוד אחורה, אבל נחסוך זאת מכם. הדיבורים של המשטרה והפרקליטות היו זהים: עלינו על פרשת ענק של פשיעה חמורה. הכותרות כמובן היו בהתאם, בליווי תמונות משפילות של צנעני בתא המעצר (אגב: הבטיחו לנו שיחקרו את התקרית החמורה הזאת, ומאז לא שמענו כלום).
כעת אתה עומד ושואל את עצמך, מה בדיוק קרה פה. האם החשדות היו מוגזמים? האם דבריהם של נציגי המדינה היו מנופחים? זו אפשרות אחת, והיא חמורה מאוד. אם היא נכונה, זה אומר שנציגים רשמיים של רשויות אכיפת החוק לא אמרו את מלוא האמת לבית המשפט ולציבור. יש כמובן אפשרות שנייה: שהם טעו
בתום לב. ואז השאלה הנשאלת היא, עד כמה ניתן לסמוך עליהם; עד כמה הם מספיק מקצועיים; מה קורה בתיקים שאינם מתוקשרים כל-כך ולנאשמים שאין להם ייצוג משפטי טוב כל-כך. יש אפשרות שלישית: שכל מה שנאמר בשלב המעצרים והגשת כתב האישום היה נכון, אבל צנעני קיבלה הנחות במסגרת עסקת הטיעון. ואז השאלה המתבקשת היא, היכן עיקרון בוזגלו והיכן השוויון בפני החוק.
זהו בדיוק מסוג המקרים, בהם אין אף תשובה אחת שמוציאה טוב את הרשויות. או שהן שקרניות, או שהן חובבניות, או שהן פרוטקציוניסטיות. ואחר-כך, דרך אגב, יאשימו את התקשורת שהיא מלבינה פנים ברבים ומחפשת סנסציות. זה די נכון, אבל במקרה הזה - והוא ממש לא הראשון - היה מי שדאג לשפוך הרבה מאוד שמן על המדורה התקשורתית, והוא נמצא בצד של רשויות האכיפה.
שוב הצורך הבהול: גוף מפקח על הפרקליטות מקרה צנעני מוכיח שוב את הצורך הדחוף בהקמת גוף מפקח על הפרקליטות ועל יתר רשויות החקירה. הפער בין הטענות בהארכות המעצר וכתב האישום המקורי לבין הענישה המתבקשת בעסקת הטיעון, הוא בלתי מתקבל על הדעת. המרחק בין הדיבורים על סחטנות של העולם התחתן לבין השורה התחתונה, מחייב בדיקה מעמיקה. יש פה לא מעט שאלות מערכתיות: כיצד נשקלים הדברים הנאמרים לבית המשפט, האם אין הקצנה מכוונת בדברים הנכתבים בבקשות המשטרה, מהו גבול השימוש בחומר חסוי המוגש רק לשופט, מהי המדיניות הראויה בנושא עסקות טיעון. ויש פה כמובן הרבה שאלות נקודתיות: האם ומי פישל בחקירה ובהצגת הדברים לבית המשפט, האם ומי פישל בניהול התיק, האם ומי פישל בעסקת הטיעון.
איך שלא מסתכלים על פרשת מרגול, זוהי פרשה עגומה. משום שסכסוך עסקי גלש לעולם התחתון. משום שגורמי פשיעה חדרו לליבה של התקשורת. משום שהמשטרה והפרקליטות לא עמדו מאחורי דבריהן-שלהן. אבל אולי דבר טוב אחד ייצא מהפרשה הזו. אולי משום שמדובר בידוענית, הלחץ יגבר וסוף-סוף מישהו יתחיל לפקח ברצינות על המשטרה והפרקליטות.
