מנהיגות בכוח ההתעוררות במדינות ערב, המחאה החברתית והמשברים הכלכליים הפוקדים את העולם נובעים גם משיכרון כוח. מנהיגות שעושה בכוח את מדיניותה, בין אם לאורך זמן (דוגמת מצרים, סוריה, לוב, תימן) ובין אם לפרק זמן קצר ולעתים לרגעים, דינה נפילה. שיכרון הכוח מביא להתעלמות שסופה התעללות, ומעטים המזוכיסטים שבינינו שבאמת ובתמים נהנים מכך. הנהנים מכך הם הנהנתנים, אלה הקרובים לצלחת, אלה התורמים, המדושנים שאינם רואים את העם. באנו כדי לשלוט, אנחנו כאן כדי להשאיר חותם שלנו - יאמרו כדי להצדיק את מעשיהם.
בחירות דמוקרטיות ככל שתהיינה עלולות להביא מנהיגות כוחנית לשלטון. שיכרון הכוח בא לידי ביטוי בכל מקום בחיינו - הבוס בעבודה, המפקד בצבא, האיש מאחורי המיקרופון ועוד. ההשלכות של שיכרון הכוח אף הן הרסניות בעיקר לפרט. החברה משלמת את המחיר באופן מיידי, אלא שבהיותנו טרודים בענייני היום-יום נעלמת מעיני הכלל הפגיעה בפרט. פרט ועוד פרט והנה חברה פגועה. ההתפכחות או ההתעוררות באה מאוחר מדי ולאחר שהנזק הסביבתי גדול. כדאי לחשוב היטב לפני שמשלשלים את הפתק בקלפי.
כוחה של מנהיגות מנהיגות אינה צריכה כוח כדי להוכיח שהיא ראויה לשלטון וכדי ליישם את מדיניותה. מנהיגות ללא כריזמה עושה שימוש בכוח, כי כך יבינו מי פה בעל הבית. כך עורפים ראשים, מסלקים מהפוקוס הציבורי ומסמנים X בלוח המשימות לחיסול. מנהיג שואב את כוחו ואת הלגיטימיות שלו מהעם, מהציבור שבחר בו ונתן לו מנדט להוביל. בארגונים זהו המנדט של הדירקטוריון, שלעתים הוא כה חבול, כה "מסור" לתפקידו, עד שחוטא ומחבל, הורס ונותן יד להפקרת העובדים. למי באמת אכפת מאותם עובדים מסורים שמקום עבודתם הוא הלחם וגם הבית, המשפחה. ועל מה נתפלא שדברים אלה מתרחשים במקומות עבודה ובמדינה. כשדפני ליף עמדה בחזית המחאה החברתית וצעקה "המלך הוא עירום" היו שחשבו שהמחאה תביא לשינוי.
זיו תדהר כתב במאמר ב-ynet שאחד מ"הישגי המחאה" הוא פגיעה בענף הפרסום המביא לפיטוריהם של עובדים בענף. נכון שבמצב העניינים (המחאה החברתית והכלכלה העולמית) יש ירידה בפרסום, וצודק זיו שרצועות הפרסום בטלוויזיה התקצרו דבר שיש בו הישג שכן סוף סוף אפשר לראות תוכנית ברצף. אולם אני סבור שההישג בכך הוא שמאסנו בעטיפות זהב למוצרים ולשירותים בינוניים.
אז נכון, ענף הפרסום מצטיין ביצירתיות וביכולת מכירה של קרח לאסקימוסים, ועל כך מגיע ציון לשבח. אבל אנחנו כבר לא מוכנים לקנות עטיפות בלי תוכן, ציפויים נאים למוצרים פגומים. כולם רוצים יותר לקוחות, להגדיל הכנסות, להציג רווחים נאים, אבל האם כל אלה ערוכים לתת שירותים ? האם בנק, קופת חולים או כל מוסד נותן שירותים יכול לתת אותו יחס ושירות אם יצטרפו אליו אלפי לקוחות חדשים? התשובה די ברורה. ולכן, השינוי המשמעותי הוא היחס והשירות. שני אלה האחרונים הם המדד לנאמנות, ליציבות. במקום למקור לנו מוצרים - תתמקדו בשירות וביחס. אני מאמין שזה הרווח האמיתי.
יומולדת חגגנו יומולדת לציפי במסעדה. התפריט הדל בהשוואה למסעדות בהן סעדנו בעבר לא פגם בטיב הארוחה. אבל למסעדה זו לא נחזור. למה ? כי השירות היה גרוע. אז בסוף הבילוי סיכמנו שהיה כיף לבלות כמה שעות בחברותא. ולעומת השירות במסעדה הייתה זו המוכרת בחנות הנעליים בה עברתי הבוקר שבאדיבותה ובשירות האישי לו זכיתי רכשתי זוג נעליים. אז נכון שרציתי לקנות נעליים, אבל לאו דוקא בחנות הזאת, ובכל זאת היחס והשירות הובילו לרכישה.
גם מיקי רוצה עוד לקוחות וכל המרבה הרי זה משובח. האמנם? בפגישתנו השבועית שאלתי אם יוכל להעניק אותו שירות שהוא מעניק ללקוחות הקיימים. "אל תבלע את כל העולם בבת אחת", אמרתי למיקי, "ביס גדול כזה עלול לחנוק אותך". וזה מזכיר לי סצינה מאחד הסרטים של חבורת מונטי פייטון בו סועד ממלא את בטנו עד שהוא מקיא על כל יושבי המסעדה.
לגדול זה טוב, אבל לא בכל מחיר: לא במחיר פגיעה בסובבים אותך, לא במחיר פגיעה בעצמך. הגיעה העת שנשקיע בשירות וביחס ולא רק בפרסום ובשיווק, כי בדרך לגדול אנו מאבדים את הותיקים.
