בימים אלה, ימי פרוס חג החנוכה הקרב עלינו לטובה, נדמה כי עולם כמנהגו נוהג. אנו כהרגלנו שקועים בסכסוכינו הקטנוניים בין ימין לשמאל, חילונים לחרדים, וכל אשר יעלה רצון בפנינו. אך נפל דבר בישראל - המיעוט בעם, השמאל הרדיקלי, חש כי מתערערת אחיזתו ושליטתו הסמביוטית על מרבית הציבור בישראל, זה הציבור אשר לאחר שישה עשורי דממה כנועה ואוזלת יד מחפירה התנער ודורש לבסוף המגיע לו, את זכויותיו האזרחיות, החברתיות והדמוקרטיות.
אמצעי התקשורת הנמצאים בשליטתו המלאה של השמאל הרדיקלי, פצחו לשם שרידותם המעליבה במסע הכפשה מתוזמר ומתואם, תוך הדרה ודמוניזציה של מתנגדיהם האידיאולוגים תוך שמנצלים באורח מחפיר את האמצעים הציבוריים שהעמידו לרשותם אותם מתנגדים אידיאולוגים. כל חוקי האתיקה העיתונאית הושלכו לפח. שקרים וחצאי אמיתות מסתחררים באין מכהה כעניין של יום ביומו. עיתונאים מוטרפי דעת למחשבה כי יאבדו את מנעמי השלטון החמוס על ידם, אשר ראו בהם נחלת אבות וציווי אלוקי לכאורה, שולפים ציפורני עטיהם על-מנת לחסל יריביהם המאיימים לבסוף על שליטתם המוחלטת בסדר היום הציבורי.
השקר והצביעות מולכים בכיפה מקום המדינה ועד ימינו אלו הדיר השמאל הרדיקלי את מרביתו של הציבור מחופש והבעת דעה, הפכם לנוכחים נפקדים, השליט סתימת פיות בידיעה ובכוונה תחילה. מערכת המשפט מחזיקה עד היום באג'נדת שמאל-עד שמאל רדיקלי אשר אינה משותפת לציבור הרחב. מערכת זו, ובפרט בית המשפט העליון ופרקליטות המדינה, הדירה, השליטה משפח ועיוותה דין עבור מרביתו של העם בכל עניין אידיאולוגי, ערכי, חברתי או מדיני אשר נדון בפניה.
מערכת זו, המנציחה את שלטון המיעוט על הרוב תוך שנוקטת במעשה רמייה, משתמשת בסחרירי עיוות אידיאולוגי אורווליאני מפלצתי, הגורס כי "על הרוב לשמור זכויות המיעוט". טיעון זה נאות בדמוקרטיות תקינות, אך במקומותינו הוא טיעון נבזי ונכלולי, הבא לשמר את שלטון המיעוט על הרוב ולמנוע מהרוב, דרך האשמתו ב"קיעקוע הדמוקרטיה", לשנות המצב הקיים.
המיעוט נהנה מחולשתו של הרוב. חולשה זו באה לידי ביטוי בממלכתיות יתר של הרוב אשר הכפיף רצונותיו וזכויותיו והסגירם למיעוט השולט בו, וזאת בשם אחדות העם. מטרה נאצלה לכשעצמה, אך כיוונה שגוי. אחדות כן, כמובן, אך לא בהכפפת הרוב לשלטון פסאודו-טוטליטרי של המיעוט עליו.
ההוכחה לאפסות הרוב הדומם אין הוכחה טובה יותר לאפסות הרוב הדומם מאשר נכונותו לספוג הדרתו והרחקתו מהשיח הציבורי, הממומן בעצם ידו, הטחת הכפשות ועלבונות משך עשרות בשנים מהתקשורת וגרוע יותר - נכונותו וחוסר המעש שלו כנגד הדרתו וביזויו על-ידי מערכות המשפט. הציבור חוזה בהתמסמסותה של הדמוקרטיה הישראלית, בקיעקוע האיזון העדין שבין הרשויות השלטוניות, במחטף הפיראטי של בית המשפט העליון את השלטון במדינת ישראל, אשר חסם את יכולת משילות הממשלות לדורותיהן תוך כבילת ידי נבחרי העם בממשלה ובכנסת על-ידי מערכת משפט ופרקליטות מדינה מתאנפות ולעומתיות, ועדיין שתק את שתיקת הכבשים.
גישה זו מדרדרת את ישראל לשאול תחתיות בכל האמור לתקינות הדמוקרטיה בה. המיעוט השולט מהשמאל הרדיקלי, במרמה ובצדיה, מוציא את דיבתה של ישראל רעה ברחבי העולם בעודו נהנה מאתנני האנטישמים מבקשי רעתנו. מיעוט זה, משקלו הסגולי עצום בכל הנוגע להכפשת ישראל במדינות הים. אנטישמיי העולם טופחים על חזם בעונג, שהרי "אם ישראלים, יהודים, ילידי ישראל, חניכי מערכת החינוך הישראלית מכפישים את ישראל, מלעיזים בה, מטילים בה דופי, קוראים לחרמות כנגדה, הרי שיש דברים בגו". לטעמם של האנטישמים בעולם, "אם בארזים (היהודים) נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר (גויי הים)" - והם אכן מבטאים שיטנתנו רעה, בקבלם גיבוי, כתף תומכת ואוהדת ממשנאי החינם בינינו.
בין "חובבי ציון" ל"מקעקעי ציון" קריאת הקרב של מתתיהו בן יהונתן מבית חשמונאי: "מי לאדוני אלי", אשר ציינה את תחילתו של המרד בהנהגת החשמונאים ביוונים ההלניסטים-הסלווקים ובמשתפי הפעולה עימם, המתייוונים בעמנו (160–167 לספירה), אינה קריאה דתית, אלא קריאה להיאסף אל המחנה בעל המכנה המשותף הברור והבסיסי ביותר של אותה התקופה, לבדל את התבן מן הבר. קריאה זו באה על-מנת לקבץ את "חובבי ציון" של אז, נאמני אלוקים של אז, תחת דגל אחד, על-מנת לעמוד מול היוונים והמתייוונים אלו "מקעקעי ציון" בעם. קריאה זו ישימה ונכונה גם לימינו אלה.
חייבים אנו לרחוק מלהשתמש במונחים פלגניים כגון שמאל, ימין, חרדים, חילונים, גברים, נשים, מרכז ופריפריה, שהרי כולנו יהודים, לכולנו זכות שווה על ובארץ הזאת, כולנו בנים ובנות לאותו עם ואומה. מאידך-גיסא, צורך השעה עבורנו הוא להבדיל בין מחנה "חובבי ציון", אלו הנאספים לדגל אלוקים, לבין מחנה "מקעקעי ציון", אלו המתייוונים של זמן מתתיהו החשמונאי. רובו המכריע של הציבור נמצא ללא ספק במחנה "חובבי ציון", אלו המייחלים את קיום העם היהודי בארצו היא ארץ ישראל. אלו הם המבינים במעשה ובמחדל כי היותם יהודים ציונים ודמוקרטים היא הנותנת לגיבושו של העם בארצו ולהעצמת קיומו.
לעומתם נמצא צבר המיעוט, הוא "מקעקעי ציון", אשר עיוותים היסטוריים מאז קום המדינה העצימו באורח בלתי מידתי את ערכו הסגולי מונים רבים מעבר לערכו הממשי המספרי. מיעוט זה חמס באורח סמביוטי-סרטני-גרורתי את רכושו של העם היהודי והישראלי היושב בציון. זה המיעוט חילק את עושרה המוגבל של הארץ בין נאמניו. אלו הם אשר שתלו את נאמניהם בתקשורת, במערכות המשפט, באקדמיה, בפיקוד הגבוה הצה"לי, המשטרתי והמודיעיני, למען שמור שלטונם לשנים ארוכות (כפי שאכן ארע), תוך שחופסים נאמנותם דרך שלמונים והטבות שאינן מגיעות להם.
חלקם היותר קיצוני, אלו אשר כתפיהם צמודות לקיר הקיצוני השמאלני הקומוניסטי המשיחי הפנאטי, הפכו למשתפי פעולה וחברו לשוטמי ולשונאי ישראל בארצות הים כמו גם מדינות ערב והפלשתינים. הללו, חסרי האל בליבם, מעוותים פתולוגית, מייחלים לחורבננו, ללא כחל ושרק.
הפסד בקרב = הפסד דמותה היהודית של המדינה השמאל הישראלי האידיאולוגי, השורשי, האותנטי, הוא חיוני לנו כימין האידיאולוגי. למען שלמות תקינות ובריאות הדמוקרטיה שלנו, עלינו לשמוח בפלורליזם האידיאולוגי ובדיון הציבורי בסוגיות ליבת העם הקיים בינינו; עלינו אף להעצימו ולאפשר לכל שידבנו ליבו להביע דעתו ולהביעה בחופשיות, באין אונס. חרדים וחילונים, ימין ושמאל, הם חלקים אידיאולוגיים שונים לגיטימיים לעם זהה בעל מטרת קיום ערכי משותפת ואין להפרידם.
בפלגנותנו אנו מנסרים במו ידינו את בדי הענף שכולנו שוכנים בו. מהי זו רוח העוועים שנכנסה בנו. האם חורבן הבית השני ושנאת החינם לא החדירו מעט תבונה לקודקודנו? האם אלפיים שנות גלות, האם הפרעות ביהודים, הן במזרח והן במערב, כבר נשכחו מעמנו? האם שואת העם היהודי במאה העשרים לא הסבה לבבנו להשיג כי מאוחדים נתקיים כולנו ואילו שסועים ניפול כולנו לתהום?
ציבור "מקעקעי ציון" מנהל כיום קרב מאסף כנגד "חובבי ציון" בניסיון נואש לשמר זכויותיו ושלטונו העודפים על הרוב בנו. אל לנו להניח להם לזכות בכך. הפסדנו בקרב זה הוא הפסדנו במערכה על דמותה היהודית, הציונית והדמוקרטית של מדינת ישראל בהווה ועבור הדורות הבאים.
להתעשת ולהפנים: מיעוט קיצוני מתנכל לעם עלינו לחדול מכיתתיות נוסח ימין ושמאל, חילונים וחרדים, נשים וגברים, עירונים ופריפריה, ולדבוק במתווה "חובבי ציון" למול "מקעקעי ציון", זהו המדד האולטימטיבי הנאות והחיוני עבורנו כעם ואין בלתו. כל מתווה פלגני אחר, נושא פוטנציאל הרסני אדיר עבורנו. כפי שבימי מתתיהו החשמונאי, זעקתו מרעידת אמות הסיפים: "מי לאדוני אלי", חיברה מחדש את פלגי העם, איחדה את הציבור של אז עבור מטרה משותפת והיא ניעורו של צורר ואויב לנו מעל גבנו, למען היותו של העם בני חורין, כך גם כיום, שנאמר: "לא בכוח כי אם ברוח", לא דיוויזיות הטנקים ולהקי המטוסים הם שיקבעו את יכולת שרידותנו, אלא אחדותנו בעבור מטרה משותפת והיא, היום כאז, עצמאותו וחירותו של העם היהודי היושב בציון לנוכח אויביו הסובבים אותו ותאבים להשמידו.
הרוב הדומם חייב להתעשת ולהפנים כי מיעוט קיצוני פנאטי בעם מתנכל לו, הללו הם המגיעים משורות השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי אשר אינו נוצר את קיום עם ישראל בליבו. אידיאולוגיה אוניברסלית, משיחית, אנרכיסטית וקומוניסטית היא המדריכה את מהלכיו. אין בין אלו לבין העם היהודי כל מכנה משותף. הללו מוצצים לשדנו, נסמכים סמביוטית על טוב ליבם ואוזלת ידם של מרבית האזרחים על-מנת לאבד ולהעלים אותם האזרחים, לנצלם למטרותיהם האישיות האידיאולוגיות האוניברסליות ולהשליכנו בסופו של יום חזרה לארצות מוצאם (או עבור אלו שישרדו את "פרעות חברון" נוסח המאה העשרים ואחת, לים של עזה, מאכל לדגים).
עלינו להילחם עד חורמה בציבור "מקעקעי ציון" השורץ במחילות מבאישות בחובנו. עלינו להילחם בנחישות וללא רחמים ב"משנאי החינם בינינו", להעלות ולרומם את נאמני היהדות, הציונות, הדמוקרטיה והקפיטל-סוציאליזם בינינו. חג חנוכת בית המקדש שחרב והואר שוב, אינו אך חג המציין שחרורו של העם מעול זרים, זהו חג אחדותו של העם, אשר היא נתנה בידו לנצח אויבים חזקים מעימו מונים רבים. זהו לכן הלקח: "מאוחדים... נשרוד, למען נשמש אור לעצמנו ולגויים כאחת".
