קשה לזכור מתי התבטא נשיא בית המשפט העליון בצורה כה חריפה נגד המערכת הפוליטית, כפי שעשתה (יום ה', 1.12.11)
דורית ביניש. אין להתפלא על כך: הביטויים שנשמעו מהכיוון הפוליטי היו קיצוניים ופוגעניים, וזכותה - ואף חובתה - של ביניש להגיב בהתאם. אבל מה שחשוב אינו המוזיקה אלא התוכן, וכאן ראוי לנתח כמה מטענותיה המרכזיות של ביניש.
- "זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהתדרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית".
אם ביניש רוצה לרמוז שיש קונספירציה מכוונת ומתואמת מאחורי ההתקפות על בית המשפט העליון, הרי שטעות בידיה. ומסיבה פשוטה: הפוליטיקאים שלנו לא מספיק מתוחכמים, מתוכננים ומתואמים כדי לבצע מתקפה שכזו. יש הרבה התקפות, בחלק מן המקרים שותפים להן כמה חברי כנסת, אבל לא מעבר לכך.
- "בראיונות המיועדים בעיקר לציבור בוחריהם של אותם אישי ציבור הם מתבטאים בביטויים שאינם הולמים, בטענות חסרות בסיס על בית המשפט העליון, שנקלטות בקרב ציבור שחלקו תמים ונופל ברשת ההטעיות. ואחר כך, כמו הקוזאק הנגזל, מכריזים בקולי קולות כי לציבור אין אמון בבית המשפט ובמערכת המשפט".
ביניש אומרת שחוסר האמון בבית המשפט נובע מההסתה נגדו. זו טעות קשה. חוסר האמון מגיע לפי הסקרים האחרונים לאזור ה-50%, שזה הרבה יותר מכפי שניתן לייחס להשפעת ראיונות והצהרות של פוליטיקאים. חוסר האמון נובע קודם כל דווקא מן הערכאות הנמוכות, אלו שבהן יש להמתין שנים למתן פסק דין. המגע של רוב הציבור עם בתי המשפט הוא בענייני היום-יום ולא בהתעמקות בסוגיות של דת ומדינה, ביטחון ופוליטיקה. ואגב: דווקא ביניש ראויה לשבח על פעולותיה האמיתיות לשיפור המצב המינהלי בבתי המשפט, אם כי נותרה עוד מלאכה רבה.
מתי לאחרונה היה תיקון של ממש? - "מותר לקיים דיון רציני ולבחון מה טעון תיקון ואם יש צורך לתקן".
על זה נענה בשאלה קצרה: מתי לאחרונה היה תיקון של ממש במערכת המשפט? אני לא מדבר על העברת סמכויות בין בתי משפט או על סדרי הדין, אלא על שיטת בחירת השופטים, על נושא האקטיביזם השיפוטי, על הסחבת. אפילו צעדים חשובים וברוכים - כמו הקמת בית המשפט המחוזי, הקמת בית המשפט הכלכלי מרכז ותוספת שופטים - הם בתוך המערכת הקיימת, וללא כל חשיבה מחוץ לקופסה ולשם מתן מענה לצרכים החברתיים המשתנים.
- "אי-אפשר להעתיק מודל שנבנה לפני למעלה מ-200 שנה בחברה מסוימת בעלת אופי ומבנה משלה ולומר שהוא מתאים לנו. בארצות הברית אישור הסנאט למינוי שופט פדראלי הוא חלק ממערכת האיזונים והבלמים כנגד המינוי הפוליטי שמציג הנשיא".
בזה ביניש צודקת לחלוטין. הצגת השימוע בוועדת החוקה (למועמדים לבית המשפט העליון) כהעתקה מארה"ב, היא היתממות והטעיה. המערכת האמריקנית נבנתה לצרכים האמריקניים ולא לצרכים הישראלים. חוץ מזה, יש גם עליה ביקורת רבה, ואני אישית ממש לא הייתי רוצה להיות אזרח אמריקני בכלל ונתון לחסדי מערכת המשפט האמריקנית בפרט.
אפילו ברלינר דיברה על דילים - "אצלנו, השופט שנבחר אינו תלוי באיש ואינו חייב דבר למפלגה כלשהי".
זוהי הטעיה. קודם כל, משום שלפני שהשופט נבחר - הוא כן עובר סינון פוליטי בידי ארבעת הפוליטיקאים היושבים בוועדה לבחירת שופטים (שהם מיעוט לעומת חמשת המשפטנים). כך נאה וכך ראוי בדמוקרטיה. שנית, השופטים העליונים היושבים בוועדה אינם חפים משיקולים של "פוליטיקה משרדית". קחו למשל את התנגדותו הנחרצת של
אהרן ברק לבחירתה של
רות גביזון לעליון, בנימוק ש"יש לה אג'נדה" - המנוגדת לזו-שלו.
- "בית המשפט [העליון] בהרכבו הנוכחי הוא מבחינת השופטים המכהנים בו המגוון ביותר שידענו אי פעם. שופטים שקיבלו את חינוכם המשפטי באוניברסיטאות שונות בארץ ובעולם, שהגיעו למעמדם בזכות כישוריהם המקצועיים ומרקע חינוכי שונה".
יהיו שיחלקו על אמירה זו. ראו למשל את דבריה של דבורה ברלינר - נשיאת המחוזי בתל אביב, שכיהנה בפועל בעליון ומועמדת לחזור אליו למינוי של קבע - אשר אמרה בפומבי שיש דילים במינוי שופטים לעליון. האם הדילים הללו מביאים בהכרח את השופטים הטובים ביותר? ספק רב.
- "אין כל צורך לעגן את השימוע בחוק. הוא מעוגן בכללי הוועדה לבחירת שופטים. ההבדל העיקרי הוא שהשימוע נערך בפני חברי ועדת הבחירה או ועדות המשנה שלה, המבקשים להתרשם מן המועמדים, מכישוריהם, מקצועיותם ואישיותם".
ביניש מתעלמת ביודעין מעובדה מרכזית אחת: השימוע הזה, כמו כל דיוני הוועדה לבחירת שופטים, מתנהל בדלתיים סגורות, הפרוטוקול שלו לא מתפרסם ואיש אינו יודע מה נאמר בו. ההצעה לקיים שימוע בוועדת החוקה, עם כל השלילי שבה, באה לענות בין היתר גם על הצורך בשקיפות - הנמנעת כיום בעקשנות.
היהדות באה בסוף הרשימה - "דמוקרטיה היא אכן בראש ובראשונה שלטון הרוב, אך דמוקרטיה היא גם שמירה על המהות הדמוקרטית, על ערכי יסוד, על כבוד האדם, על זכויות האדם, ובישראל, בד-בבד עם כל אלה, על ערכיה כמדינה יהודית".
בחירת סדר הדברים מאלפת מאוד. השמירה על ערכיה של ישראל כמדינה יהודית מופיעה אחרונה. רבים טוענים, כי בדיוק בכך נכשלים בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט: בדחיקת השמירה של ישראל כמדינה יהודית לסוף סדר העדיפויות שלהם. אגב: לדעה זו שותפים גם חברי כנסת שאינם מן הימין, כפי שניתן לראות בהצעת חוק היסוד לעיגון מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
- "דיקטטורה מתקיימת על בסיס של כוח ואילו בית המשפט נטול בסיס של כוח. הוא הרשות החלשה שבין רשויות השלטון".
גם על זה יחלקו רבים. השופטים מתמנים פעם אחת למשך עשרות שנים, ולמעשה לא ניתן להדיח אותם. יש שופטים המשמשים בתפקידם למרות שברור לכל שהם שחוקים או שלא התאימו מלכתחילה. ראינו שופטים שולחים נבחרי ציבור לכלא; עוד לא ראינו נבחרי ציבור מדיחים שופטים. זהו מצב תקין ונכון, שבוודאי שאינו מתיישב עם תיאור בית המשפט כגוף חלש.
- "זו אינה תיזה שלי. זה נאמר עוד על-ידי האבות המייסדים שהניחו את התשתית לחוקה האמריקנית וליישום עיקרון הפרדת הרשויות".
כאן נקלעת ביניש לסתירה: בעוד שקודם לכן אמרה (ובצדק) שאין להשוות בין השיטה האמריקנית לשיטה הישראלית, כאן היא מתבססת על מניחי היסוד לשיטה האמריקנית עצמה. יהיה מי שיאמר לה: החוקה האמריקנית התאימה לארה"ב של 1789, ולא לישראל של 2011.
- "החלשת כוחם של ארגוני זכויות אדם המביאים בפני בית המשפט את דברם של חלשים".
ביניש מתייחסת להצעת החוק נגד עמותות השמאל. ואולם, ההצעה מדברת אך ורק על תרומות של ממשלות זרות לעמותות העוסקות בענייני מדיניות וביטחון. אין בה כל רמז לצל-צילה של פגיעה בעמותות אחרות, כפי שאומרת ביניש. בכך היא חוטאת בדיוק בחטא שייחסה לפוליטיקאים: הסתה.
