ספר זה הוא חיוני לכל מי שמשתדל להבין לאיזו דרגה הגיעה ההפרה של חירויות הדת והביטוי במדינות שבהן יש רוב מוסלמי, ומדוע להתפתחות זו יש השפעות חמורות מבחינת המערב. החלק הראשון של הספר דן בחוקי כפירה וחילול הקודש במדינות אלה, החלק השני מתמקד בניסיונות של האיסלאם להפוך חוקים אלה לכלל עולמיים, והשלישי מביא ביקורות על חוקים אלה מצד אינטלקטואלים מוסלמים בכירים.
החלק הראשון הוא המזעזע והאינפורמטיבי ביותר. בעוד שמרבית האנשים מודעים לכך שחירות הבעת-הדעה וחופש הדת בערב הסעודית ובפקיסטן הן מוגבלות, הדוח המפורט של נינה שיי ושל פול מרשל מציג את התפשטות התופעה במדינות העולם האחרון שבהן יש רוב מוסלמי. בפרק אחר פרק מראים המחברים כיצד גם מדינות חילוניות לכאורה בעלות רוב מוסלמי, מדכאות את אזרחיהן כאשר אלה מעזים לקרוא תיגר על הדוֹגמה הדתית המוסלמית. טווח הענישה נע מעונשי מוות כמו באירן ופקיסטן (למרות שהללו מבוצעים רק לעתים נדירות), ועד למחנות לחינוך מחדש כמו במלזיה. אבל אולי גרוע יותר מדיכוי חקיקתי הוא מעשי האלימות של ההמון - שלעתים קרובות יוזמים אנשי דת בכירים, בעוד שהמשטרה אינה עושה דבר לבלימתם - המעידים כי פונדמנטליזם דתי אינו מוגבל לממשלות, אלא נהנה מתמיכה חזקה בחלקים באוכלוסיה הכללית.
יהיו כאלה שוודאי יתהו על מניעיהם של המחברים בפירוט הקפדני של הדיכוי, שהוא לעתים קרובות ברוטלי, המתרחש במדינות מוסלמיות רבות, כמו גם של ניסיונותיהם של מוסלמים רדיקליים לייצא התנהלות זו למערב. אולי המחברים הם "איסלאמופובים" גזעניים? התשובה הנחרצת היא: לא. ההגנה של שיי ומרשל על חירויות יסוד אלו נובעת מרגש של רחמים ומשכנוע עמוק. בספר ניכרות חמלה אמיתית וסולידריות עם מאות אלפי הקורבנות באירן, ערב הסעודית, פקיסטן ומקומות אחרים, שהם במרבית המקרים מוסלמים (גם אם מיעוטים דתיים כמו נוצרים מותקפים לעתים קרובות, ללא יחס למספרם). המחברים נוקטים עמדה בלתי מתפשרת, בלתי מתנצלת ואוניברסלית, כלומר שחירות הביטוי וחופש הדת הם עקרונות שגם המדינות בעלות רוב מוסלמי צריכות להיות מונחות לאורם, אפילו אם הסיכויים לכך כיום נראים קלושים.
האוניברסליות של הגנה זו על החירות מועצמת על-ידי הכללת תרומתם של סופרים מוסלמיים, ובכללם עבד א-רחמן וחיד (נשיאה לשעבר של אינדונזיה) והמלומד המצרי נאצר חמיד אבו זייד - שניהם כבר אינם בין החיים - הטוענים כי האיסלאם אינו מחייב הטלת עונשים ארציים לכפירה וחילול הקודש. הספר גם מציג בפני הקורא מגוון של קולות מוסלמיים אחרים המתנגדים לאי-הסובלנות הדתית הגוברת במדינות בעלות רוב מוסלמי. כמה אנשים במערב יודעים כי יש אייתוללות באירן, שבהתבססם על הקוראן, אינם מטיפים להשמדת ישראל ולשנאה כלפי כופרים, אלא דווקא להפרדת דת מפוליטיקה ול
חופש הביטוי והדת? זהו, כך אומרים לנו שיי ומרשל, המסר של האייתוללה סייד חוסיין קזמייני בורוג'רדי, המוחזק מאז 2006 בכלא אווין הידוע לשמצה.
המחברים מתעקשים לתת לעובדות לדבר בעד עצמן. ב"מושתקים" לא תמצאו תיאוריות קונספירציה ונבואות אחרית הימים בדבר השתלטות מוסלמית על המערב הממשמשת ובאה, שלעתים קרובות מדי שולטות בדברים הנכתבים על סכנותיו של הרדיקליזם המוסלמי. אין זה אומר שמרשל ושיי מקבלים את הרעיון כי "האיסלאם האמיתי" הוא דת רודפת שלום וסובלנית, שפשוט נחטפה על-ידי פונדמנטליסטים מן השוליים. האירועים הרבים של תקיפות מצד ההמון, ושל אלימות נקמנית מצד אנשים פרטיים, מעידים בבירור כי מוסלמים רבים מן השורה דוגלים בדעות בלתי סובלניות קיצוניות כלפי חירויות הביטוי והדת - דעות שאינן מתיישבות עם פלורליזם ועם חופש. השקפות קיצוניות אלו מבוססות על הבנתם את האיסלאם, ונטיות אלו רק הולכות ומתחזקות במרבית המדינות שבהן יש רוב מוסלמי.