לו הייתי היחצ"ן של נשיאת בית המשפט העליון,
דורית ביניש, הייתי מייעץ לה לעשות בדיוק את מה שהיא עשתה בנאומה אתמול: לתקוף, לתקוף, לתקוף; לא חשוב את מי - העיקר לתקוף.
כי אם היא לא תתקוף ולא תהיה במרכז העניינים בשלושת החדשים שנותרו לה - היא עלולה להתאייד מכהונתה בלי שנבחין בכך. כלומר, אישית הייתי מעדיף שהיא תסיים את כהונתה עם איזה פסק דין פורץ דרך - עדיף בתחום עבריינות המין - שיעורר קצת מהומות בברנז'ה ובאקדמיה, אבל כנראה שבגלגול הזה זה לא יקרה.
אגב, לטעמי פסק הדין החשוב ביותר של ביניש, ואחד החשובים של בית המשפט העליון לדורותיו, ניתן על ידה דווקא בהיותה שופטת מן המניין: המדובר בפסק דין הקובע שהכאת ילדך - אפילו פלאסק קטן בטוסיק - היא עבירה פלילית. על פסק הדין הזה, העשוי לתלפיות, יש להודות לה ולהתרגש.
אבל כנראה שפסק דין ברמה הזו לא צפוי לנו בחדשים הספורים שנותרו לה, ולכן מתעוררת שאלה קשה - איזו מורשת הנשיאה משאירה לנו. מורשת בדמות התנגשות תקופתית עם הפוליטיקאים מצלצלת לא רע - בוודאי כשהפוליטיקאים מצידם עושים את השטויות שלהם.
העיקר לא להעלם אל האופק במין שקט מפוייס כזה.