כולם מכירים את הקלישאה - "הכוח משחית". גם העיתונאים. במיוחד העיתונאים. הם מכירים אותה, מהצד של כלבי השמירה שנושכים מושחתים שהכוח השחית אותם. אף פעם לא נתנו דעתם ברצינות - מה הכוח עשה להם, לעיתונאים. מדי פעם אנחנו שומעים כמה מהם אומרים: "התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש". מהפה שלהם זה נשמע חלול יותר מהמנהיגות של
ציפי לבני.
חשבון נפש אמיתי, כזה שבסופו מתחולל שינוי לטובה, כרוך בייסורים. בפגיעה באגו. שיכורי כוח לא אוהבים שינויים שפוגעים באגו. התוצאה: תקשורת מופקרת, בלתי מרוסנת, שרואה עצמה חופשית לעשות כרצונה. אמירת אמת והקפדה על כללי האתיקה נתפשות בעיני רבים מהם כסוג של צמצום מרחב התמרון, שפירושו - ויתור על כוח. ואיזהו שיכור הכוח שיוותר מרצונו על כוח?
הסכנה לחופש העיתונות הנשקפת לעיתונאים מהפוליטיקאים היא קשקוש. המציאות הפוכה. הפוליטיקאים - בעיקר אלה מהימין - הם שחוטפים בראש מהתקשורת. במיוחד נתניהו. מי שמגבילים את
חופש הביטוי הם בעלי ההון ובעלי הבית. הכנסת הגבילה את חופש השיסוי.
מועצת העיתונות הייתה אמורה להגן על הציבור מפני פגיעתה של התקשורת שממאנת לרסן את עצמה. הלכתי לארכיון, ודליתי אמירות של מי שכיהנו כנשיאים של מועצת העיתונות. כל הארבעה נמנים על ה"נחשבים". אף אחד מהם לא חשוד כאיש ימין. להפך. אין צורך להוסיף דברי פרשנות - רק להקשיב:
