מדוע אסור לנו ומותר לכם?

חלפו עוד כשלוש שנים עד שהצלחנו למצוא עורכי דין שמוכנים להגיש עתירה לבג"ץ בהתנדבות (פרו-בונו). עורכי הדין רון דרור ואופיר מנצ'ל ממשרד אדם בתל אביב התנדבו בחפץ לב למשימה הלא-קלה, אך הסבירו לנו שקיימים מכשולים לא קלים בדרך שבה בחרנו. מסיבות שונות הוגשה העתירה רק בינואר 2010. היא הופנתה לגורמים הבאים: 1. מר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל ושר הבריאות. 2. מר יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות. בג"ץ 133/10 הובא בפני השופטים: הנשיאה דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין והשופט ניל הנדל. נשיאת בית המשפט העליון, השופטת ביניש, כתבה בין היתר בסיכום ההחלטה:

• "מקובל עלינו כי יש לבחון את הנושא מחדש ולברר אם ההסדרים המעשיים הקיימים היום, נותנים מענה הולם בשים לב למצב הקשה של המוסדות המטפלים בפגועי נפש ובהתחשב בכך שמדובר באוכלוסיה חלשה שיש להגן עליה מפני פגיעה נוספת. בנסיבות אלה שמענו מפי באת-כוח המדינה על דעת מנהל שירותי בריאות הנפש שנכח בדיון כי יש נכונות לבחון את ההסדרים מחדש, להעלותם על הכתב ולשקול לשם כך את ההיבט הבעייתי שהעלה בא-כוח העותרים. יתרה מזו, לפני קביעת ההסדר המיועד מוכנים הם ליתן לבא-כוח העותרים, או נציגות של החולים - שימוע, אם תהיה פנייה למשיבים לשם כך. על-רקע ההבנות הללו העתירה נדחית, תוך שמירת טיעוני כל אחד מהצדדים ככל שהדבר יידרש בעתיד".

ב-28 ביוני 2011 התקיים השימוע בפני ראש שירותי בריאות הנפש. בפגישה נכחו ראש שירותי בריאות הנפש, ד"ר גד לובין וסגנו. ומטעמנו - שר הבריאות לשעבר הרב נסים דהן, שני עורכי הדין שלנו, עו"ד רון דרור ועו"ד אופיר מנצ'ל ממשרד אדם, ואנחנו. ד"ר לובין, ראש השירות, שמע בסבלנות את עמדתנו, אך לא הביע שום נכונות לשנות את פני הדברים, ועמדתו הייתה נחרצת. בהתאם להכרעת הדין, הוא העלה את ההסדר על הכתב, ובו קבע כי המצב ייוותר על-כנו (דהיינו ללא מתן זכות בחירה) וכי הפסיכיאטרים המחוזיים יקבלו הנחיה לגלות גמישות במקרה של טראומה מאשפוז קודם (הצרה היא שיש סעיף מעקר ומנטרל: בכפוף ל"תפוסת בית החולים הרלוונטי"). טענתנו היא: אנשים לפני אשפוז לא מצויים במצב נפשי מתאים כדי להיאבק על זכות הבחירה שלהם, ורק במקרים נדירים חולים יילחמו על כך. פירושו של דבר: המערכת דבקה בפתרון הקל והנוח לה; לא זה הנכון לציבור שאותו היא אמורה לשרת. ומה יקרה במקרה נדיר שבו בכל זאת יאזור החולה כוח ויפנה לפסיכיאטר המחוזי? כאן נידרש למקרה העכשווי שבו מטפלת עמותת "בזכות": הפסיכיאטר המחוזי מסרב להיענות לבקשתה של אישה, שלא להתאשפז במקום שבו נאנסה, בטיעון ש"אינו מתעסק בזה". מקרה זה מעיד כאלף עדים כי אין מה לסמוך על ההנחיה הנ"ל של ראש האגף לבריאות הנפש, וכי אין תחליף לפסיקה עקרונית, גורפת וחד-משמעית. כל הדיון נסב סביב האפליה שקיימת בין החולים הפיזיים לבין החולים נפשית. לראשונים יש זכות בחירה של בית החולים, לאחרונים לאו. את האפליה הזאת צריך לתקוף כדי לעקרה מן השורש. על רשות החוק, קרי בית המשפט העליון, לפסוק לטובת נפגעי הנפש במחלוקת זו. מאבקנו המשפטי דומה למלחמת דוד בגָּלְיָת: שני מתמודדים נפגעי נפש, דליה וצביאל, מול מערכת גדולה וחזקה. מה שמפיח בנו כוח הוא ההבנה שבמובן מסוים דומה מאבק זה גם למלחמת בני אור בבני חושך, והצדק לצדנו.