מי שישמע את הבדיחות שאני מספר מדי פעם, יגיע למסקנה שאני גזען/אנטישמי/אנטי-דתי/אנטי-חילוני/אנטי-זרים ומה לא. כי זה טבעה של בדיחה: היא מתייחסת למצב נתון, לעיתים למצב מציאותי, ומציגה אותו בצורה מוקצנת. לקחת בדיחה ולייחס לה רצינות תהומית - זוהי סתירה במונחים.
אז
אהוד ברק ו
בני גנץ התלוצצו על שירת נשים בצה"ל. איך אומרים בעברית לא-טובה? ביג דיל. הרי כאשר רואים את דבריהם בהקשר הנכון, מבינים שהם התכוונו לומר בדיוק את ההפך ממה שייחסו להם אמצעי תקשורת פופוליסטיים ותאבי פרסום פופוליסטיים לא פחות. הם לגלגו, בצורה של היפוך המציאות, על התנגדותם של חיילים דתיים לשירת חיילים.
הצורה הזו, של תיאור מצב בשינוי של 180 מעלות, היא מהצורות הבולטות של ההומור הציני והיותר-מתוחכם. אם ללכת הכי רחוק שאפשר, נמצא לכך דוגמאות בהומור היהודי בזמן השואה. למשל: כאשר הגרמנים היו בשיא נצחונותיהם בחזית המזרחית, התבדחו בוורשה על כך שבגבול צרפת הוצבו שלטים ברוסית לטובת הצבא האדום: "כאן כבר צרפת". המציאות הרי הייתה הפוכה לחלוטין - אך זה בדיוק כוחו של ההומור.
נכון, הומור הוא לחלוטין עניין של טעם. מה שיפיל את האחד לרצפה מרוב צחוק, יגרום לשני להקיא מרוב בחילה. אך דווקא בשל כך, אסור להתייחס אליו ברצינות. אני משוכנע שהכוונה של ברק וגנץ הייתה ללגלג על המציאות שהם מתנגדים לה, ולא לתאר את המציאות שהם מייחלים לה. די בבחינת פעולותיהם, ובמיוחד אלו של גנץ, כדי להכיר בכך. אז יש מי שיצחק לשמע הדברים (ואני חייב להודות שאותי הם שעשעו) ויש מי שלא. אבל לבוא ולייחס להם כוונה נסתרת, חשיפה של הדעות האמיתיות? מישהו פה ירד מהפסים.
אין כוונת הדברים לומר שלא ייתכנו מצבים בהם יש להתייחס להומור ברצינות. כאשר נוצרי מספר בפומבי בדיחה אנטי-יהודית, צריך לבחון היטב האם אין מאחוריה כוונה אנטישמית. וזאת למה? - משום שאנו כבר למודי הרבה יותר מדי ניסיון מר, ויודעים שגם אמירות שטותיות ושוליות עלולות להוביל למעשים נוראים. אך זהו יוצא מן הכלל המעיד על הכלל. והכלל הוא, שהומור הוא הומור הוא הומור.
גנץ פעל בצורה נכונה: הבהיר מיד שזו הייתה בדיחה והתנצל אם מישהו נפגע. מן הסתם עוד יזכירו לו את זה בעתיד, אבל אל לו להתרגש מכך. ברק, באטימותו הרגשית הרגילה, כלל לא הגיב על הסערה - מלאכותית ככל שתהיה. בכל מקרה, כך בדיוק צריך העסק להיגמר: כאן ועכשיו. אין לו שום חשיבות.
