הסיוט הזה הוא, בדרך כלל, מנת-חלקם של נפגעי תאונות הדרכים. מלבד שהם כואבים ודואבים בגופם - הם גם נאלצים להתענות בנפשם, נתונים לחסדיהן של חברות הביטוח שאותן הם תובעים לקבלת פיצויים על סבלם.
כשהמדובר בפציעה בינונית נאלץ נפגע התאונה להתמודד, תחילה, עם סבלו הגופני בבית החולים, ולאחר מכן כשהוא משוקם. את אלה אמורה לממן חברת הביטוח הנתבעת, אלא שזו, קרוב לוודאי, תערים עליו קשיים ניכרים, הן באשפוזו והן בשיקומו. בדו-קרב הבלתי-סימפטי הזה תהיה, בדרך כלל, ידה של חברת הביטוח על העליונה, שהרי זו תעשה שמיניות באוויר כדי שהוצאותיה להשגת המטרה יהיו מינימאליות ולא ירקיעו מבחינתה שחקים.
ויה דולורוזה אלא שבכך לא מסתיים, עדיין, נתיב-ייסוריו של נפגע התאונה. במהלך שיקומו עדיין מצפה לו "ויה דולורוזה" לא מבוטלת. זה קורה כאשר בית המשפט ממנה מטעמו מומחה רפואי, האמור לתת חוות-דעת על מצבו הרפואי של הנפגע ועל שיעור אחוזי הנכות, אם בכלל, המגיעים לו בתום משפטו. ניסיון העבר המר מוכיח, בעליל, כי ברובם המכריע של המקרים אין הנפגע בא על סיפוקו ולא מקבל את מה שבעצם מגיע לו. זה קורה כשלא אחת מייצג המומחה הרפואי בחוות הדעת שלו, בו זמנית, הן את התובע והן את הנתבעת, שהיא כשלעצמה שערורייה לא קטנה.
במקרה שהמומחה מסרב להעניק את שיעור הנכות הראוי, מוצא עצמו הפגוע קרח מכאן ומשם, חבול ופצוע לא רק בגופו, אלא גם בנפשו. מן הדין, לכן, שבית המשפט ישית ליבו לבעיה הכואבת, שהיא נחלתם של פגועי-תאונות רבים, הנאלצים לשאת על גופם ונפשם גם את הצלקת המיותרת הזו.
