יעקב אבינו חוזר מחרן לארץ כנען לאחר שנחלץ מלבן הארמי ש"ביקש לעקור את הכל" להשתלט על יעקב ועל כל מה שיש לו, ומיד היה עליו להתארגן לקראת המפגש עם עשו אחיו, אותו אח שזמם להרגו ושבגללו הוא עזב את הארץ והלך לחרן. יעקב מקווה שבינתיים עשו נרגע ושיש סיכוי לחדש את יחסי האחווה ביניהם. על-רקע זה הוא משגר אל אחיו משלחת, וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, עם מסר מילולי שעל פניו ובהתייחס לנסיבות, נראה מוזר: [בראשית ל"ב]: [ה] וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם-לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד-עָתָּה. [ו] וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. לא נוכל לדון במסגרת זו בכל השאלות והתמיהות המתעוררות למקרא הקטע הזה, אז נתמקד רק במה שנראה לח"מ הכי נוגע לנו היום.
נשים לב שהנ"ל קורה עוד לפני שיעקב שולח לעשו את המתנות היקרות, כלומר, יעקב מנסה למצוא חן בעיני עשו אך ורק על סמך המידע ששם בפי שליחיו. וזה נראה תמוה מאוד, בייחוד כשזוכרים את מערכת היחסים שהייתה ביניהם, כנ"ל בקצרה. חז"ל הבחינו כמובן בתמיהות העולות מהסיפור הזה ובעיקר מהדברים ששם יעקב בפי שליחיו, והסיקו שיש בדברים מסר סמוי שהוא משמעותי מאוד, הרבה מעבר למסר הגלוי [מדרש רבה]: וַיְהִי-לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וגו' ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן (דנים בעניין. אנחנו נתרכז בדברי רבנן): רבנן אמְרִי שׁוֹר זה (הכהן שהוא) משוח מלחמה, שנאמר (דברים לג) בכור שורו הדר לו. חֲמוֹר זה מלך המשיח, שנאמר (זכריה ט) עני ורוכב על חמור וגו'. צֹאן אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל לד) וְאַתֵּןָ צאני צאן מַרְעִיתִי. וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה (גם הם עם ישראל) שנאמר (תהלים קכג) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם (שם) חננו ה' חננו כי רב שבענו בוז.
מהמדרש הזה ברור כי המסר של יעקב לעשו התייחס לתכלית מציאותם בעולמו של הקב"ה. יעקב אבינו מודיע לעשו שהוא מצידו השלים כבר את העבודה המוטלת עליו בכל הרבדים של המציאות, רבדים המיוצגים בפרטים המנויים בפסוק. שׁוֹר רומז ליוסף ובעצם למשיח בן יוסף, חמור רומז למלך המשיח, כאמור במדרש. ומה היה התהליך שעברתי כדי להגיע לשלמות זו - מוסיף יעקב להסביר לעשו, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, עבודת ה' בקבלת עול מוחלטת, כמו הצאן ביחס לרועה וכמו העבד והשפחה ביחס לאדוניהם. אלא שיעקב ידע כי אין די בעבודתו לבדה כדי להביא את העולם לשלמותו, כדי שזה יקרה צריכים את ההסכמה של עשו, שגם הוא יהיה מוכן לגאולה. ואת זה, את המוכנות של עשו, אמורה הייתה לברר המשלחת ששלח אליו יעקב, בשביל זה הוא שלח אותה.
בקדושה מוחלטת בשבוע שעבר הבאנו את המחלוקת בין ר' חייא ור' שמעון בזוהר, בשאלה מאיזו באר שבע יצא יעקב, האם מספירת הבינה שהיא המקור לשבע המידות או מספירת המלכות שמקבלת מכל המידות. הבאנו גם את דברי ר' חייא שיעקב הסתובב כביכול עם תפילין ובדרך הטבע עלתה השאלה בדבר עצם קיומם של תפילין באותם דורות. ובכן, הכוונה היא לעבודה הרוחנית של התפילין, לא לתפילין הגשמיים שאנחנו מניחים מאז קבלת התורה. הנה קטע קצר [מה'בן איש חי', שנה ראשונה, פרשת בא] להבהרת העניין ולו על קצה המזלג: השם יתברך צונו להניח תפילין של יד בשמאל כנגד הלב, ותפילין של ראש כנגד המוח, כדי לשעבד מוחנו ולבנו להשם יתברך, שכן המוח הוא משכן החכמה, והלב משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו, אז כל האברים נגררים אחריהם, ובפרט הפה, שמשם יוצא הדיבור, שהוא נגרר אחר איברים של המחשבה, ושל הכונה, שהם המוח והלב.
אז יעקב אבינו הנהיג עצמו בקדושה מוחלטת, באותה מדרגת קדושה של התפילין, שאמורה לשרות על מי שמניח תפילין ובכך הצליח להכשיר את עצמו ואת חלקו בעולם לקבלת פני משיח, כנ"ל מהמדרש. נו, יעקב הצליח, אבל בשביל מה הוא צריך לשלוח את המסר הזה אל עשו? אומנם הוא אחיו, אבל הרי ידוע, וגם יעקב ידע, שכל אחד בוחר לעצמו את הנתיב שלו וגם קצב ההתקדמות אל היעד הנכסף הוא אישי, אז מה הניע את יעקב לשלוח אל עשו כנ"ל? והשאלה הזאת מתחדדת עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את המשך הסיפור: [ז] וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. עשו, לא רק שאינו מוכן לגאולה הוא אף מתכוון להפריע לך בדרך הזאת.
מחכים לגאולה לגמרי טבעי שיעקב לחוץ לקראת המפגש הזה והוא עושה כמיטב יכולתו לרצות את אחיו. הוא שולח לעשו מתנות רבות ויקרות: כִּי-אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי-כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי. ולכאורה, שואל כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הרי יעקב היה צדיק גמור שאפילו בחרן המשיך להתעלות בקדושה, וממילא לא היה לו לחשוש מעשו כלל כי יכול היה לגבור עליו, מדוע אם כן התאמץ כל-כך לרצותו? אלא שכנ"ל, יעקב אומנם הגיע לתכליתו, היה מוכן כבר לגאולה האמיתית והשלמה, אבל הוא ידע שכדי שזו תגיע, חייבים להביא את עשו לכך שירצה בה. וכמובן, את זה לא ניתן לעשות במלחמה, אפילו אם מנצחים. לכן יעקב התאמץ כל-כך לרצות את עשו, הוא קיווה שבדרך זו יצליח לשכנע אותו שיצטרף אליו.
יעקב ידע מה שיודע כל מי שמתייחס לנושא ולומד אותו ברצינות, שמה שמפריע להתגלות הגאולה והגואל הוא הרוע שלכאורה עדיין שולט בעולם. מצד עצמו, יעקב דבק בטוב ולא נתן לרוע לפגוע בו. להפך, הוא הצליח "לברר", כלומר לחלץ מתוך הרוע את משפחתו הגדולה ואת עושרו. גם עשו היה מודע לרוע, אבל הוא ידע להשתמש בו ואכן הפיק ממנו תועלת לא מעטה. הוא אומנם הבין היטב את המסרים של יעקב, את שאיפתו לקרב אותו ולחבר אותו לטוב, לדרך החיוב, אבל כל העניין נראה לו לא מתאים, אולי ליעקב זה מתאים, אבל לא לו. ויעקב לא התעקש, לא ניסה לשבור בכוח את הרוע של עשו, הוא הבין שאין ברירה, שמדובר בתהליך וצריכים להמתין עד שיבשיל. כמה זמן - לא ברור וגם לא משנה, כי אין טעם להשקיע כוחות ומחשבה במה שמעבר ליכולתנו.
ומי שרואה במשפטים האחרונים רמז למה שקורה אצלנו לאחרונה בחוגים מסוימים, שכביכול נלחמים ברוע בכל מיני אמצעים קיצוניים עד הזויים, יש להניח שאינו טועה הרבה. אומנם אפשר להבין אותם, הרי כבר היו דברים מעולם, הייתה מלחמה ברוע. יציאת מצרים היא המופת לגלות ולגאולה מאז ועד בכלל ושם היה שימוש בולט בכוח, הרי כך שברו את פרעה. אבל לקראת היציאה ממצרים אומר הקב"ה למשה [שמות י"ב]: [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. אומר על זה המדרש [פסיקתא רבתי]: רִאשׁוֹן זה עשו הרשע דכתיב ביה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי. והקב"ה דן כביכול עם עצמו: מי יִפָּרַע לכם (מה)ראשון - אֲנִי ה' רִאשׁוֹן, וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא [ישעיהו מ"א, ד']. מי פורע לכם ממדי בּעִשׂוּר ככרי כסף, עשרת אלפים ככר כסף - מרדכי ואסתר. מי פורע לכם מיון - בני חשמנאי. מי פורע לכם מאדום - נטרונא. כאמור, המדרש הזה מתייחס ליציאת מצרים, שם משה הוא הפורע לנו מפרעה.
קצת סבלנות... אז באמת, בשלוש גלויות עמדו צדיקים בגבורה אל מול הרוע ושברו אותו. השאלה ששואל המדרש היא, מי ישבור את הרוע בגלות הרביעית, גלות אדום. והתשובה - נטרונא. מה פירוש המילה הזאת ומהי ההוראה עבורנו? ובכן, נטרונא זה 'שמירה' בארמית. וההוראה עבורנו היא שצריכים לשמור, לא לנהל מלחמות, רק לשמור. על מה לשמור - על האמונה והציפייה לגאולה האמיתית והשלמה. כלומר, המשימה שלנו כעת היא להמתין. הרי כבר בהתחלה אומר המדרש שבעשו, בזה המכונה ראשון, יטפל הקב"ה בכבודו ובעצמו, מי יִפָּרַע לכם (מה)ראשון - אֲנִי ה' רִאשׁוֹן. והמשך הפסוק מלמד שזה יקרה בסוף-בסוף, וְאֶת-אַחֲרֹנִים אֲנִי-הוּא, כך שאסור לנו להתבלבל ולגלות חוסר סבלנות כלפי התהליכים המתמשכים. כי הם מתמשכים בגללנו, בגלל שאנחנו מתעקשים להילחם ברוע במקום לאחוז בטוב ולהעצים אותו, עד שהרוע ייעלם מאליו.
כאמור, יעקב אבינו הבין שאת עשו, את קליפת אדום, את הנטייה הטבעית לאדם, להתמכר לתענוגות העולם הזה - צריכים לברר בדרכים אחרות, לא בכוח. לכן הוא ניסה לרצות את עשו, בתקווה לרתום אותו למרכבת הגאולה. וכשזה לא הצליח, כשהתברר שעשו אינו מוכן להירתם, אומר לו יעקב [פרק ל"ג]: [יד] יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה. עד שיגיע הזמן בו תתקיים הנבואה של עובדיה: [כא] וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה. יעקב ידע שהיום הזה יגיע, שהגויים כולם יודו שה' הוא המלך, וכיום הם כבר מוכנים ואפילו רוצים להודות, הם רק מחכים שאנחנו נודה ונזמין אותם להצטרף.
