כאשר הלגליות מאבדת לגיטימיות

לאחרונה, איים דן מרידור כי ינטוש את הממשלה אם ייפגע בג"ץ; ציפי לבני הזהירה כי המשטר הדמוקרטי במדינה עומד בפני כליה בשל היוזמות של נבחרי הציבור; בני בגין התריע מפני הפיכתה של ישראל לזימבבואה... אך כל אלה החווירו לעומת מפגן הזעם של נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, במה שהיה ללא ספק אחת ההתקפות החריפות שידעה המדינה נגד נציגיהן של הרשויות הנבחרות (הכנסת והממשלה) מצד נציג הרשות הממונה - במידה רבה גם על-ידי עצמה - וזאת בשם ערכי הדמוקרטיה. למרבה הצער, קשה להעלות על הדעת דבר שיכול היה להצדיק יותר את עמדתם של מבקרי הרשות השופטת, מאשר דברי ההשתלחות נטולי הרסן וההיגיון של השופטת עצמה, שזכו - איך לא? - לכותרות ענק במרבית כלי התקשורת.

חיוניות הלגיטימיות

גליה של הסערה המשתוללת בעקבות הניסיונות לשנות את המנגנונים לקביעת הרכבה של הרשות השופטת, ולכן בהמשך גם את תפקודה ואת רוח פסיקותיה, העלימו מעיני הציבור את ההיבט החשובה ביותר בסוגייה מעוררת המחלוקת כולה: מי שמְסַכְּנים ביותר את עתיד המערכת המשפט כיום הם דווקא אלה השואפים למנוע שינוי כלשהו במצב הקיים ולשמר את ה"סטטוס קוו" הנוכחי. כיום אין בארץ מחלוקת מהותית שתפקודה התקין של דמוקרטיה ליברלית מחייב מערך איתן ועצמאי של בתי משפט. אולם, מבלי להפחית מחיוניות עצמאותה של הרשות השופטת, קיים גורם אחד שחשיבתו רבה אף יותר: אמינותה של רשות זו בעיני הציבור. אחרי ככלות הכל, אם לאזרחי המדינה אין אמון בצדק ששופטי ישראל עושים, לא יחלוף זמן רב עד שיחלו לחפש צדק במסגרות אחרות ובאמצעים אחרים, ומערך שלטון החוק כולה יעמוד בפני קריסה, תהא עצמאותו אשר תהא. ואכן, בכל הנוגע לאמון הציבור יש מקום לדאגה רבה. מחקרים שונים מראים כי במהלך העשור האחרון חלה שחיקה גדולה מאוד ברמת האמון שהקהל הרחב רוחש כלפי בתי המשפט בישראל. כך לדוגמה, מחקר שערך פרופ' אריה רטנר, ראש המרכז לחקר משפט וחברה באוניברסיטת חיפה, מראה כי ב-2010, בקושי שליש מכלל הציבור היהודי הביע אמון בבתי המשפט, לעומת 61 אחוזים בשנת 2000 - ירידה דרמטית של למעלה מ-40 אחוז. גם לגבי בית המשפט עליון התמונה הינה עגומה למדי. רק מעט למעלה ממחצית אזרחי המדינה נותנים אמון במוסד השיפוטי הרם ביותר. פירושו של הדבר, שמחצית אינם מאמינים בו! חומרת המשמעות של מצב זה מחריפה עוד יותר נוכח ממצאי הסקר על מגמת הנתונים: ירידה מ-80 אחוז ב-2000, כלומר שחיקה מואצת של 33 אחוז במשך עשור. סקר רב-שנתי נוסף שערכו פרופ' ערן ויגודה-גדות מאוניברסיטת חיפה וד"ר שלמה מזרחי מאוניברסיטת בן-גוריון, חשף אף הוא מגמה של ירידה מתמדת באמון הציבורי, הן כלפי מערכת בתי המשפט והן כלפי שופטיה.

סיבות השחיקה

מעבר לחוסר היעילות, לסרבול ולסחבת שבהם היא לוקה, מזהה פרופ' רטנר סיבה נוספת לאובדן אמון הציבור במערכת המשפט. הוא מצביע על "מעורבות יתר" של בג"ץ בתחומי פעילותן של הרשויות המבצעת והמחוקקת - הממשלה והכנסת - בנושאים של דת, חברה וביטחון, שהפכו את ביהמ"ש העליון למוסד שנוי במחלוקת בעיני ציבור רחב, ומחוץ ל"קונסנזוס" - לרבים. על אלה הוא מוסיף את חילוקי הדעת החריפים, שנתפסו לא פעם כבלתי ענייניים, בהליכי בחירת שופטים לביהמ"ש העליון, שפגעו בתדמיתו בעיני הציבור. רטנר מזהיר בפני חומרת המצב המתהווה, שלדבריו "מהווה מכה קשה לאחד היסודות החשובים ביותר למערכת במשפט בחברה דמוקרטית - לגיטימיות". חוקרים נוספים הגיע למסקנה דומה. בספרו "לקראת שיפוטוקרטיה" (שלטון השופטים) מזהיר גם פרופ' רן הירשל מפני אובדן הלגיטימיות של בית משפט העליון. זאת, בשל התחושה ההולכת וגוברת בקרב מגזרים רבים, כי שופטיו לוקים בחוסר אובייקטיביות, ופועלים - דרך החלטותיהם השיפוטיות - למימוש השקפת עולמם שלהם, השונה מהותית מזו של רוב הציבור. בדומה לרטנר, אף הירשל מתריע כי "העברת עוצמה לבתי המשפט עלולה להוות איום ארוך-טווח על הלגיטימיות, על היעדר משוא הפנים ועל העצמאות של הרשות השופטת". זהו אם כן לב לבה של הבעיה. בעוד שאיש אינו כופר בהכרח שבעצמאותו של מערך השפיטה בישראל, הרי שללא לגיטימיות, יהיה לעצמאות זו ערך מועט בלבד ואורך חיים מוגבל. ייתכן כי ההצעות שהועלו לאחרונה בכנסת פגומות בפרטיהן. ייתכן כי הן זקוקות לליטוש ולעידון. אך לא ניתן להכחיש כי אלו באות להתמודד עם מצב בלתי נסבל, רווי סיכונים, שאינו יכול עוד להימשך לזמן רב. ובהקשר זה, אין ספק כי התפרצותה של ביניש מתפרשת אצל רבים יותר כניסיון נזעם ונואש לשמר שררה, מאשר מאמץ נאור נאצל לגונן על הדמוקרטיה, ותביא קרוב לוודאי לשחיקה נוספת באמינותה של הרשות השופטת. חבל איפוא שבמקום לשפוך קיתונות של ארס ולעג על הניסיונות ועל המנסים לשנות את המצב, אלה הטוענים כי שימור מעמדו של בית המשפט יקר ללבם, וכי כבודה של הרשות השופטת הוא בבת עינם, אינם נרתמים בעצמם למאמציהם של עמיתיהם הפרלמנטריים כדי לסייע בשיפורם ולהציל את מערכת המשפט מעצמה.