קצת קשה ולא נעים לכתוב על שנאה, אבל השנאה מלווה את המין האנושי לאורך כל ההיסטוריה. בתקופות מלחמה ולעתים תכופות גם בזמן שלום, שליטים ומשטרים טפחו רגשות שנאה על-מנת לגייס את העם נגד אויבים מחוץ ומבית. במשטרים טוטליטריים השנאה שימשה דרך קבע כאמצעי להסחת דעתם של הנתינים ממצוקות היום יום. ג'ורג' אורוול בספרו 1984 מתאר חברה עתידית בה מתנהל פולחן יומי של
חמש דקות שנאה שבו חייבים להשתתף כל התושבים. השיח הציבורי במדינת ישראל (אני לא כל בטוח ש"שיח" הוא המונח הנכון בהקשר הזה) אימץ הרבה סממנים אורווליאניים.
קשה לדעת מאיפה זה בא, אבל כנראה שיש משהו בקביעה שאצל יהודים היכולת לשנוא מפותחת יותר מאשר אצל עמים אחרים. השנאה היא אכן מכשיר יעיל, במיוחד כאשר מדובר בשנאה על-רקע אידיאולוגי. אלא שככלל, שום דבר חיובי אינו יכול לצמוח ממנה. קביעתו של הפילוסוף שפינוזה כי "השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב" (odium numquam potest esse bonum) תקפה היום בדיוק כמו בעת שנאמרה. השנאה היא יועץ גרוע, כי שנאה וחשיבה רציונלית נוגדות זו את זו. קבלת החלטות המונעת משנאה פועלת יותר מתמיד כמו בומרנג נגד מקבלי ההחלטות עצמם. יתרה מזאת, השנאה היא נגיף שאין לו מרפא. אדם שהשנאה העבירה אותו על דעתו יישאר כזה לאורך ימים, כמאמר המשורר: "דבר אחד עוד לא אבד חינו - החשק המוזר הזה לשנוא". ("שיר השנאה" של חיים חפר).
"הבושה כבר לא אוכלת אותם, אבל השנאה עדיין הורגת אותם" חיים חפר, פזמונאי דור הפלמ"ח, הכיר היטב את הציבור שבתוכו הוא חי וגדל, כי היה חלק ממנו. כאשר כתב את "שיר השנאה", הוא ודאי אמר לעצמו: בתוך עמי אני יושב. בשיריו ובפזמוניו, וכן במקאמות שהיה נוהג לפרסם מדי שבוע ב
ידיעות אחרונות, ביטא חפר את דפוסי החשיבה של הציבור הזה. "שיר השנאה" יכול היה להיכתב היום ללא כל שינוי. את תוכנו של השיר אפשר למצות במשפט אחר מתוכו: "פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון, שונאים עם כל הנשמה, שונאים שנאת חינם".
ההסתה שלוחת הרסן המתנהלת דרך קבע בתקשורת הישראלית כלפי אישים ומנהיגים ש"עולה" בגורלם להיות "על הכוונת", היא מעל ומעבר לכל מה שהדמיון מסוגל להעלות. שום אמצעי אינו פסול. בעבר אנשים התביישו להודות שהם מונעים משנאה בלבד. היום, בהשאלה ממערכונם של הגששים: הבושה כבר לא אוכלת אותם, אבל השנאה עדיין הורגת אותם. "הנזק הסביבתי" שגורמת הסתה זאת והשפעתו על תדמיתה של המדינה ועל יכולתם של מנהיגיה לעמוד מול מקבילים להם בעולם הם לאין שיעור. אבל זה אינו מטריד אותם. רק עוצמת השנאה כפי שהיא מתבטאת בהשתלחויות של "הוגי דעות" ו"אינטלקטואלים" למיניהם, המתיימרים להיות נאורים, מצליחה לפעמים להפתיע.
השנאה הייתה חלק ממסורת ישראל מימים ימימה. היו מלחמות אחים בתקופת בית שני, שנמשכו עד לחורבן. בתקופה יותר מודרנית, במאות ה-18 וה-19, המחלוקות היו בין החסידים לבין המתנגדים. עם התפתחות הציונות המדינית, השנאה מילאה תפקיד מכריע בתקופה שקדמה להקמת המדינה. בשנות ה-30' וה-40' של המאה הקודמת היו "מלחמות היהודים" בין הנהגת היישוב ובין ארגוני ה"פורשים".
שרידים מאותה התלהבות שבה נרתמו חניכי תנועת "השומר הצעיר" לביצוע ה"סזון", נותנים אותותיהם עד היום. בעשורים הראשונים אחרי קום המדינה נקט
דוד בן-גוריון את המדיניות "בלי חרות ומק"י". השנאה לא פסחה גם על מחלוקות "בתוך המשפחה", מעבר לחלוקה הפוליטית המסורתית של ימין-שמאל. השנאה שעלתה וצפה במהלך הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות ה-50' של המאה הקודמת הייתה לא פחות יוקדת, כנאמר בקטע אחר בשירו של חפר: "לא אין אנו שונאים כך סתם, אנו שונאים שנאת חינם, זה בא, זה עולה מתוכנו".
השלום של הימין המצורע נקודת המפנה שבה הפכה השנאה לעיקר בפוליטיקה הישראלית הייתה המהפך של 1977. תוצאות הבחירות נפלו על השמאל כרעם ביום בהיר. קמו בבוקר וגילו שהעם גנב להם את המדינה. זה היה נוק אאוט שרבים וטובים בשמאל לא התאוששו ממנו עד היום הזה. את תחושת התיסכול של המחנה הביע האידיאולוג של השמאל, יצחק בן אהרון, שכאשר נודעו תוצאות המדגם הטלוויזיוני שחזה את תוצאות הבחירות: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה".
וכהוספת חטא על פשע, עוד לא חלף ההלם הראשוני של המהפך, ובא בגין וחתם על חוזה שלום עם מצרים. אחרי עשרות שנים של פטפוטים חסרי תכלית על שלום (שלא ייכון, כידוע, "כי הערבים אף פעם לא יסכימו"), בא בגין ותוך פחות מחצי שנה פרץ את המצור וחתם על הסכם שלום עם הגדולה שבארצות ערב. חוצפה שכזאת - ממש גנב להם את ההצגה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. על זה כבר אי-אפשר היה להבליג. עבור השמאל, בגין ועמו כל מי שמזוהה כ"ימין" הם בחזקת "מצורעים", ולגבי מצורעים חל הכלל לא מעוקצם ולא מדבשם. ביטוי לגישה הזאת נמצא בשירה של המשוררת רחל "יום בשורה". גם בימינו, לשמאל אין חפץ בבשורת שלום אם היא באה מפיהם של מי שבעיניו הם מצורעים. הם מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא יצטרכו להסתמך על בשורת שלום שכזאת.
עם חתימת הסכם השלום עם מצרים (אולי מספר ימים אח"כ) התקבלה בחוגי השמאל החלטה חד-משמעית: יותר זה לא יקרה. קשה לדעת אם ההחלטה הזאת התקבלה בישיבה פורמאלית של הנוגעים בדבר, או שזה בא בעקבות "התעוררות ספונטנית" בנוסח שדרות רוטשילד, אבל מאז ועד ימינו מדיניות ה"שלום" של מחנה השמאל כוונה לתכלית אחת ויחידה - למנוע מהיריב חזרה על הישגו של בגין. קשקשת השלום היוצאת מפי השמאל כמעט שלא השתנתה, מטרתה האמיתית אינה להשיג שלום, אלא למנוע ממי ש"איננו ראוי" - להשיגו. סימפטומטית לגישה זו הייתה התנהגותו של יו"ר סיעת מרצ בכנסת,
יוסי שריד, שהתיימר לשאת את דגל "מחנה השלום".
יוסי שריד עתר לבג"ץ שיאסור על ראש הממשלה,
אריאל שרון, לקיים מגעים עם האוייב שנועדו להפסיק את מלחמת הדמים - האינתיפאדה השנייה, או מלחמת אוסלו. איני חושב שניתן למצוא בכל ההיסטוריה האנושית תקדים שמנהיג של מפלגה ניסה לאסור באמצעים משפטיים על ראש ממשלתו לקיים מגעים עם האוייב להפסקת מלחמה. בשבוע שהתפרסמה הידיעה על העתירה של יוסי שריד, התפרסם ב
מעריב מאמר שבו קרא יוסי שריד "לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע מלחמה" - הדגש היה על המילה "כל". לא ברור אם עותק של המאמר נכלל בין המסמכים שצורפו כתמיכה לעתירתו של שריד. יותר קרוב לזמננו, לפני קצת פחות משנה, שלחה מפלגת האופוזיציה הראשית, הקוראת השכם והערב לראש הממשלה
בנימין נתניהו לנקוט "יוזמת שלום", בו-בזמן נציג רשמי מטעמה להפציר בפלשתינים שלא ייכנסו למו"מ עם נתניהו.
מן המתיימרים לעסוק בעשיית שלום ניתן היה לצפות שהם ישקיעו את מירב מאמציהם בהשגת ההסדר הטוב ביותר האפשרי - במלים אחרות, שהם יחתרו לתת מה שפחות ולקבל בתמורה מה שיותר. אבל במציאות קורה בדיוק ההפך. מתנהל מירוץ שבו המשתתפים מתחרים זה בזה מי מוכן לתת יותר. על לקבל בכלל לא מדברים. מבקר מהחלל החיצון שהיה נקלע לאזור לא יוכל להימנע מן הרושם כי הזוכה בתחרות יהיה זה שיצליח להשיג את ההסדר הכי גרוע. הדברים נשמעים מנוגדים לכל היגיון בסיסי, אבל כאשר היעד הוא לתקוע גול ויהי מה, גם גול עצמי להישג ייחשב. זה כוחה של שנאה.
במוסף
הארץ ב-26.12.1997, התפרסמה כתבה רחבת היקף של
ארי שביט ("אויב חצי העם") שעסקה בשאלה מדוע אנחנו שונאים את נתניהו. זה היה ב"סיבוב הקודם", כשנתניהו כיהן כראש הממשלה בפעם הראשונה. המאמר הזה לא איבד מן האקטואליות שלו. מערכת רצח האופי שהתנהלה אז נגד נתניהו מתנהלת בימינו באותה עוצמה, אם לא יותר. תקופת ה"צינון" שעברה תחת ממשלותיהם של
אהוד ברק, שרון ו
אהוד אולמרט לא שינתה מאומה. ההבדל היחיד הוא שהיום נתניהו מתחלק ב"כבוד" עם שותפים - בראש ובראשונה עם שר החוץ
אביגדור ליברמן.
ביסודה, השנאה היא רגש אנושי ובהרבה מקרים אפשר אפילו להבין אותה. אנשים מגיבים בשנאה כלפי מי שגורם להם עוול, גם אם העוול הוא מדומה. בדרך כלל נשמרת מידתיות מסויימת, ולעתים רחוקות בלבד אנשים יפעלו נגד האינטרסים של עצמם רק על-מנת לספק את רגשות השנאה שלהם. אבל ישנו סף, או "מסה קריטית", שמעבר לה השנאה "נוטלת את הפיקוד" והופכת להיות פוסק יחיד. כאשר זה קורה, ההיגיון והשכל הישר עוברים למושב האחורי או שהם בכלל יוצאים מהתמונה.
מנגנון השנאה ללא גבולות אצל אנשים שהגיעו למצב הזה, השנאה היא הגורם הדומיננטי המכתיב את התנהגותם. השנאה מעוותת את חשיבתם ואינה מותירה מקום לשיקולים של טוב או רע, צודק או לא צודק, חכם או לא חכם. לפגוע כמה שיותר בנשוא השנאה - זו המטרה ומולה מתגמדות כל האחרות. פגיעה בנשוא השנאה הופכת להיות ערך עליון, המאפיל על כל הערכים והאידיאלים שהיו נר לרגליהם, מטרה המקדשת את האמצעים, ושום מחיר הנדרש להשגתה אינו גבוה מדי.
למרות השידרוג במעמדה של השנאה בחיים הפוליטיים במדינת ישראל - אנשים כבר לא נרתעים מלהודות בפה מלא שהשנאה היא המניעה אותם. אך היות שזה עדיין לא נחשב לכבוד גדול, ודאי לא משהו שאינטלקטואלים "נאורים" המכבדים את עצמם ממהרים להתפאר בו, הם חשים צורך נפשי למצוא משהו יותר "מכובד", שיכול להראות כי יחסם לנתניהו ולימין נובע מסיבות "רציונליות".
על-מנת להקנות ציביון רציונלי לשנאה, שהיא ביסודה בלתי רציונלית, השמאל מנהל מערכה גורפת של דמוניזציה ודה-לגיטמציה של נתניהו, של ממשלתו ושל הימין בכלל. מיטב הכוחות האינטלקטואלים הממלאים את שורות השמאל תורמים למערכה, מי בכתב ומי במלל. ההתקדמות הטכנולוגית שהחליפה את העט במקלדת לא שינתה את אופיים הבסיסי של הכותבים או את איכות כתיבתם.
הם נשארו במהותם זרזירי עט. ה"שיפור" היחיד היה תוספת של מחולל כינויי גנאי (Expletive Generator) למעבדי התמלילים שלהם. ה"עושר הלשוני" של מאמרי ההסתה הממלאים את דפי העיתונות מעיד כי זה עובד שעות נוספות. עלבונות אישיים, פגיעה מכוונת בבני המשפחה, כינויי גנאי וגידופים שמקומם לא יכירם בשום שיחה תרבותית ממלאים את התקשורת הכתובה והמשודרת ללא הרף. כל צירוף אפשרי של המונחים פאשיזם, גזענות,
בולשביזם, נאציזם, אפרטהייד, רצח של חפים מפשע, כיבוש, דיכוי עם זר, ועוד, ועוד מופיע פעם אחר פעם מעל כל במה מזדמנת. כתב על כך ארי שביט במאמרו הנ"ל מ-1997: "אם נתניהו היה מבצע את הנס של ישו וצועד על המים, היו מגנים אותו שהוא איננו יודע לשחות".
אקרובטיקה האינטלקטואלית במסגרת ה"עליהום" של השמאל בארץ נגד נתניהו וממשלתו הביאה לפיתוח נרטיב מקורי, עקום, שאינו עומד בשום מבחן הגיוני. לנרטיב הזה הם קוראים "ציונות שפויה". הנרטיב הזה הופך על פיהם את כל הרעיונות שהיוו בסיס לחזונו של הרצל. אם חוני המעגל היה נרדם ערב כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון ומתעורר בימינו, הוא היה לומד שמטרת הציונות היא הקמת מדינה לפלשתינים. שמניעת מימוש זכות השיבה על-מנת להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינתו של העם היהודי, זה רעיון גזעני מבית מדרשו של ליברמן. שמדינת ישראל רשאית להגן על חיי תושביה רק באמצעים שלא יפגעו ברווחתם של הפלשתינים. וזהו רק מבחר התוצאת של היפוך היוצרות מבית המדרש של שנאת השמאל.
פסטיבל הגינויים אינו נשאר במזרח התיכון. הדברים הנאמרים בארץ הקודש מהדהדים בחו"ל וההדים אינם דווקא חיוביים. אימוץ הנרטיב הפלשתיני ע"י עמי העולם היה מאז ומעולם לא מאהבת מרדכי, כי אם משנאת המן, והקולות העולים ממדינת ישראל מסייעים להסתיר את המניעים האמיתיים שמאחורי גלי ה"ביקורת" על מדינת ישראל.
המתחזים לשמאל "שפוי" בארץ מאמינים כי בעולם הרחב יודעים להבחין בין ישראלים "טובים" לבין ישראלים "רעים" וכי חיצי ה"ביקורת" וכן היחס השלילי כלפי מדינת ישראל מכוונים רק כלפי ה"רעים". אך זוהי אשליה בלבד. הפרדה כזאת אינה קיימת. ספריו של
עמוס עוז אסורים בספריות ציבוריות בסקוטלנד ומאמריו של פרופ' אורן יפתחאל, יו"ר אירגון "בצלם", אינם מתקבלים לפרסום בעיתונות המקצועית.
זה בכלל לא משנה אם מדובר בליברמן או בעמוס עוז, בנתניהו או בדויד גרוסמן. בעיני העולם, ישראלי באשר הוא יישאר ישראלי - כובש, מנשל ומתגורר על אדמה לא לו - ואפילו עשרה מאמרי שטנה של הישראלים ה"נאורים" בניו-יורק טיימס לא ישנו את זה, וגם לא השתתפות פעילה ב"שבוע האפרטהייד" ו/או קריאות לחרם על מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה. אלא שכדברי חיים חפר, פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון. פה יש רק רצון, רצון להרע בלי חשבון.
