"פרופסורים למען נכות לשונית" - זה צריך להיות שמה החדש של ור"ה, ועדת ראשי המוסדות האוניברסיטאיים בישראל. ועדה זאת החליטה לפני ימים אחדים להוציא את בחינת הבגרות בערבית (חמש יחידות) מרשימת המקצועות המזכים בוגרי תיכון ב-25 נקודות בונוס בקבלה לאוניברסיטאות.
עוד לפני ההחלטה, היה מצב לימודי הערבית בקרב תלמידים יהודיים בארץ גרוע. מתוך כ-300 אלף הניגשים לבחינות הבגרות בכל שנה, רק כ-2400 במגזר הממלכתי נבחנים בערבית בהיקף של חמש יחידות. עוד פחות ממספר זה, 700 בסך-הכל, ניגשים לבחינות בלימודי עולם הערבית והאיסלאם, שבהם לומדים את המנטליות, ההיסטוריה ואורחות החיים של האזור שבו אנו חיים. משמעות ההחלטה של ראשי האוניברסיטאות לבטל את הבונוס דלעיל היא שלנבחנים בערבית בהיקף של חמש יחידות יהיה מעכשיו קשה להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה והם ייטו, קרוב לוודאי, ללמוד באוניברסיטה מקצוע אחר ולא לשון או ספרות ערבית.
החלטתם של ראשי המוסדות האקדמיים למעשה מוכיחה את טענתם של
עזמי בשארה וחנין זועבי כי אנו גוף זר במזרח התיכון, כי לא באנו הנה כדי לחזור אל המזרח שממנו גלינו לאירופה ולשאר חלקי תבל, אלא כדי להיות כאן מוצב חודר של תרבות המערב על כל מגרעותיה ועל כל תכונותיה שרבות מהן אינן מתאימות לאזור.
איננו באירופה - לא לשונית, לא קולינרית, לא מבחינת מזג אוויר ולא מבחינת המנטליות. בחו"ל, בקור ובערפל, שאפנו תמיד לחזור לארץ החמה שלנו, המוארת באור השמש. החזרה הזאת משמשת בתפילות היהודיות זה אלפיים שנה ומן התפילות עברה השאיפה הזאת אל השירה הציונית הגדולה, אל ביאליק וטשרניחובסקי (ביאליק מסולק כמעט לגמרי וטשרניחובסקי מסולק לגמרי מתוכנית הלימודים) ואל השירים הציוניים שחברי תנועות הנוער שרו בהתלהבות תוך טיפוס על צוקי עין גדי ומצדה. "פנינו אל השמש העולה/ דרכנו שוב פונה מזרחה/ אנו צופים לקראת שעה גדולה / זקוף הראש, נפשנו עוד לא שחה" (יצחק שנהר, ודניאל סמבורסקי).
שיר זה,"שיר החירות" בשמו הרשמי, הוא רק אחד בין שירים רבים שעניינם התחברות עם המזרח, כחלק מן ההבראה הגופנית והנפשית של העם היהודי - הסרת מעיל הגלות השחור, הקבצני והכבד, והרמת הראש אל ההרים שבהם עוד השמש מלהטת. מי שמבקר בימים אלה באגף החדש של מוזיאון תל אביב, יכול לראות את ביטוייה של התנועה הזאת באמנות הציור הארץ-ישראלית והישראלית, מראובן ונחום גוטמן ועד ציירים עכשוויים המציירים גם היום את נופיו של עמק יזרעאל. השאיפה לשוב למזרח קשורה כמובן לידיעת ערבית, השפה האחות השמית של העברית. (הרבה מהיקים שלנו הבינו זאת עוד בגרמניה, והם הראשונים שאיישו את סגל החוג לערבית ולמזרחנות באוניברסיטה העברית וכתבו את ספרי היסוד בעברית ללימודים אלה).
אנו מתהלכים ביניהם כעיוורים וכחרשים בחו"ל היהודים מצטיינים בידיעת הלשונות בארצות שבהן הם חיים. מיטב הסופרים האמריקנים כיום הם יהודים, הספרות הצרפתית רוויה שמות של יהודים שהביאו את הלשון הצרפתית ואת הזמר הצרפתי להישגים מרשימים, הצירים היהודיים בסיים הפולני דיברו בשעתם פולנית צחה, יוליאן טובים כתב פולנית נפלאה, ועל האינטלקטואלים היהודים שהיו ברוסיה ובגרמניה אין צורך להרחיב את הדיבור. ודווקא כאן, בהיותנו כבר באזור שאליו כמהנו להגיע, אנו נכים לשוניים. אומנם שם היינו מיעוט ולא ריבונים, אך גם אין להתעלם מכך שהערבים החיים עמנו מהווים מיעוט ניכר, ומדינת ישראל עצמה היא מיעוט באזור.
למרות זאת, איננו מבינים מה מדברים בתחנות השידור בערבית שנמצאות על לוח הרדיו במכוניותינו ואנו ממהרים לסובב את הכפתור בכל פעם שאנו נתקלים בהן, איננו מבינים מה מדברים מנהיגי הערבים אל הציבור שלהם, איננו מבינים מה מדברים המוכרים בחנות בערים המעורבות בישראל - וכל הערים הן מעורבות - איננו יכולים לקרוא את העיתונים הרבים ואת אתרי האינטרנט בערבית, איננו יודעים כמעט דבר על החגים המוסלמיים ואיננו יודעים איך לברך את הערבים בחגיהם, ואפילו איננו יודעים את משמעות שמותיהם של הפועלים המשפצים את בתינו או מביאים לנו מצרכים מהסופרמרקט. אנו מתהלכים כאן ביניהם כעוורים וכחרשים.
החלטת ור"ה נגד הערבית באה ימים אחדים אחרי שח"כ
אבי דיכטר הציע חוק הקובע כי העברית לבדה היא הלשון הרשמית של ישראל, כלומר הערבית מאבדת בכך לגמרי לא רק את מעמדה הרשמי, אלא גם את מעמדה בפועל אצלנו. דיכטר עצמו מדבר ערבית וגם השקיע בשליטה בה הרבה זמן ומאמץ. כוונתו בהצעת החוק שלו הייתה אומנם לבצר את הלאומיות היהודית שלנו, אך הוא מחטיא את המטרה בגדול.
תחושת הלאומיות שלנו רק תתחזק, אם נשלוט גם בלשון האזור שבו אנו חיים, מפני שנוכל לדבר על האידיאלים שלנו עם שכנינו בלשונם, בגובה העיניים וברמה אישית ואינטימית. עד היום לא היה שום ראש ממשלה ישראלי, חוץ ממשה שרת, שבאמת ידע ערבית. מי יתן ויום אחד יעלה על דוכן הכנסת ראש ממשלה שלנו ויפנה משם בערבית תקשורתית טובה, תערובת של לשון הדיבור וערבית צחה, אל עמי האזור שבו אנו חיים, יברך אותם בשפתם לרגל אחד מחגיהם וישמיע בלשונם, ובמבטא נכון, אחת מאמרות הכנף שמנהיגינו יודעים לנסח היטב כל כך. הרעיונות המדיניים שמאחורי האמרות הללו יובנו הרבה יותר טוב ויעשו רושם הרבה יותר גדול כשייאמרו בערבית, גם אם מה שקובע בסופו של דבר, ותמיד יהיה כך, הוא האינטרסים של הצדדים.
החלטה בעלת השפעה ביטחונית להחלטת ור"ה יש כמובן גם היבט ביטחוני, שעליו דיברו לאחרונה אנשים כמו אלי אבידר, פרופ' ששון סומך, ד"ר שלמה אלון ועוד עשרות אנשי רוח ואנשי מעשה. מאגר האנשים שיוכלו להיות אנשי מודיעין, מזרחנים, דיפלומטים, אנליסטים וחוקרים, ידלדל עוד יותר לעומת המצב היום. זוהייר אנדראוס, עורך העיתון מע-אלחדת המופיע בטמרה, מספר איך ניסה חוקר שב"כ לחקור אותו בערבית עילגת ובמבטא ישראלי כבד. אנדראוס הציע לו באדיבות ובקורטוב של עליונות להפסיק להתייסר ולעבור לחקירה בעברית. לעומת אותו חוקר יש כיום ערבים רבים המדברים עברית צחה בלי שום מבטא וברור לכל שזה נותן להם עליונות ושליטה לשוניות המקנות להם גם עליונות מנטלית וביטחון עצמי, שיכולות להיות בעלות משמעות ביטחונית.
יחסם של גופים מוסדיים ללשון הערבית הוא מעליב וסר טעם. ערבי זקן מנחל עירון ביקש מקופאי של "אגד" בחדרה לוח זמנים של אוטובוסים וקיבל דף כתוב ברוסית. "בערבית - אין", אמר לו הקופאי. המוקד של חברת החשמל לא עונה בערבית אלא רק בעברית. אך הגרוע מכל הוא האופן שנוהג משרד החינוך כלפי הערבית. חוזרי מנכ"ל אינם מופיעים בערבית, כי עולה יותר מדי כסף לתרגם אותם. מה, אין במשרד החינוך מישהו שיודע ערבית ויכול פשוט לכתוב אותם בבוקר תוך כדי שתיית קפה ואכילת כעך חם עם זעתר? האתר של משרד החינוך בערבית הוא בהיקף של 0.01 אחוז (כן, פרומיל אחד) מהיקף האתר בעברית. ועל כל אוזלת היד והעזובה הללו מנצח שר החינוך שלנו, שעל-פי חוק, הוא יושב-ראש המועצה להשכלה גבוהה. עם מנהיגות תרבותית כזאת, אין פלא שאנו חרשים-אילמים לשוניים ואוטיסטים אזוריים.