גילוי נאות: לכאורה, טבעי ולגיטימי – ודאי אנושי – למצוא אותי מצדד ותומך תמיכה מלאה וגורפת בחוק לשון הרע. לא אחת הושמצתי, נואצתי והוכפשתי, ועד היום צרוב בלבי חץ משוח רעל שנעץ בו דן בן אמוץ בעיתון "דבר" – מנוחת שניהם עדן. אילו תבעתי את חורצי לשון הרע הרעילה שלהם כלפיי, יכולתי להיות אורח קרוא בלשכת מנהל הבנק שלי (כיום אני רק מזדמן אקראי בה – לתת ולקבל ברכת שלום). ובכל זאת – אני חש וחושב שאם וכאשר יחוקקו חוק לשון הרע, נכון לסייג אותו ולהידרש במסגרתו גם למי שמכונים "הצד השני". תובעי הדיבה.
ההאמרה החריפה של הסכום שיידרשו מוציאי הדיבה אם וכאשר יוכח כי הם הוציאו לשון רעה אל התובעים, עלולה להציף גל גדול של תביעות. הפיתוי של הכסף והסיכוי לזכות בו יניעו רבים למצוא את הטיפה הסרוחה שהוטחה בהם בים המלל הלא נקי בלאו הכי.
שני צדדים למטבע בלשון פשוטה ובהירה: מי שתובע סכום עתק צריך לדעת שאם וכאשר תביעתו תידחה, הוא ייאלץ לשלם סכום כסף גבוה, אולי לא בגובה התביעה, אבל סכום גבוה. יש לכך הצדקה ויש בכך מידה ראויה של צדק. למטבע, לימדונו החיים והמורים, שני צדדים.
מערכת המשפט עמוסה, כורעת וקורסת, תחת נטל אין-ספור תיקים. קבלת חוק לשון הרע תתפיח את ערימת התיקים המונחים בלשכות המשפטיות השונות ותגביה אותם עוד יותר. הכללת סעיף בחוק, לפיו יידרשו מי שתביעתם תידחה לשלם סכום כסף גבוה, נכונה ומידתית מכל בחינה ומכל היבט, ולא רק מההיבט הטכני הפשוט (צמצום מספר התביעות שיוגשו).
שיח נקי וראוי יש לנקות את השיח הציבורי בכלל ואת השיח התקשורתי, על המדיומים השונים שבו, בפרט, אבל לא נכון לסרוק אותו במסרקות ברזל. כותבים ועורכים אמורים להיות קפדניים יותר, קשובים ורגישים יותר למשמעותן של מילים, להשפעתן, לאופן שבו הן עשויות או עלולות להתפרש, אבל לא נכון להחיל עליהם חקיקה דרקונית בדמות חוק לשון הרע.
הרצון להגן על שמם הטוב ועל כבודם של אנשים שכותבים עליהם בעיתונים הוא מובן. ראוי לכבד את המניעים הברורים של מי שמוכנים להיאבק עליהם במקרים שבהם הם מזהים פגיעה קשה בהם.
במקום לרכז מאמצים בניסיונות לחוקק חוק לשון הרע בהנחה שכסף יפצה על עלבונות והשפלות, טוב יעשו כל דורשי הטוב אם ימקדו אותם במאמץ שאין חשוב ודחוף ממנו - לזקק מהשיח הציבורי והתקשורתי את מה שמכער, מעכיר ומזהם אותו. ספק אם הכסף יעשה זאת במקומם.