לכאורה - עוד ערימת דוחות שגרתיים של
מבקר המדינה, שיעשו רעש לכמה שעות ואחר כך יעלו אבק על המדפים. אלא ששניים מן הדוחות שפרסם (יום ב', 12.12.11) המבקר
מיכה לינדנשטראוס יוצאי-דופן בחומרתם. לא בגלל פרטיהם - אין בהם דברים שטרם ראינו - אלא בגלל זהות הגופים המבוקרים: היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, המשטרה ולשכת עורכי הדין.
לינדנשטראוס מצייר תמונה עגומה ביותר, בה הגופים המופקדים על שלטון החוק מזלזלים בחוק, בתקנות, בנהלים, בכללים ובהחלטות. ואין המדובר בזוטי דברים, אלא בעניינים שבלב-ליבם של אותם גופים: ניהול החקירות בידי המשטרה, סגירת התיקים בידי הפרקליטות, קביעת הכללים בידי היועץ המשפטי, הפיקוח על המתמחים והדין המשמעתי בידי לשכת עורכי הדין.
הממצא המרעיש של לינדנשטראוס ראו את התנהלותו של
מני מזוז - להזכירכם: מועמד לבית המשפט העליון - אשר החליט על דעת עצמו להפר החלטה של ועדת השרים לחקיקה. הוועדה רצתה חוק שיגביל את משך החקירות; מזוז הגיע למסקנה שהוא עדיף על המחוקק ולכן הורה להכין הנחיית יועץ במקום חוק (בלי דיון ציבורי, בלי הליך מסודר ובלי התייחסות הגורמים הרלוונטיים). יורשו,
יהודה וינשטיין, הלך בדרכו ופרסם את ההנחיה תוך התעלמות מהחלטת ועדת השרים. כמעט בדרך אגב, יש ללינדנשטראוס ממצא מרעיש: ההנחיה של וינשטיין נותנת למשטרה ולפרקליטות פרקי זמן הגבוהים בעשרות אחוזים מזה שהם נזקקות להם בפועל. אין ספק מה יקרה: במקום שהחקירות יתקצרו, הן יתארכו לפי הרף המקל של מזוז-וינשטיין.
ועוד מבית מדרשו של מזוז. עשרים שנה אחרי שיצחק זמיר עמד על הצורך לקבוע נהלים לסגירת תיק מחוסר עניין לציבור, הכין מזוז נוהל שכזה - אך הסתפק בעבירות קלות ושוליות. למה? המבקר לא מסביר, אך מותר לנחש שהתשובה היא אחת משתיים: עצלות, או רצון לשמור על עמימות שתותיר את הכוח בידי התובעים והפרקליטים.
אם כך נראה גוף מפוקח... הזלזול בנהלים ובהנחיות בית המשפט העליון עובר כחוט השני לאורך הדוח על סגירת התיקים. רבים מהם נסגרו בידי מי שלא הייתה לו הסמכות לכך; אחרים נסגרו לפי עילה לא נכונה; תיקים לא-מעטים נסגרו למרות שלא עמדו בכללים שנקבעו בהנחיות; כמעט כל התיקים כללו המלצות של היחידות החוקרות - שוב בניגוד להנחיות; במחציתם לא היו נימוקים כלל או שהיו נימוקים דלים; ברבע מהתיקים לא היו סיכומי חקירה.
לינדנשטראוס קורא לממש המלצה שניתנה עוד בשנת 2000, ולהקים בפרקליטות גוף שיפקח על התובעים המשטרתיים. אבל מי יפקח על הפרקליטות? הרי לפי ממצאיו של המבקר עצמו, גם היא לא בדיוק מעוז של שמירת החוק והנהלים, אם להתבטא בלשון עדינה. לינדנשטראוס עצמו מתנגד להקמת גוף פיקוח חיצוני, וטוען שהוא-הוא המפקח עליה. על זה רק נאמר, שאם כך נראה גוף מפוקח - אוי לנו מגופים שאינם מפוקחים.
גוף חיצוני מפקח עם שיניים נעבור ללשכת עורכי הדין. כאן מצביע לינדנשטראוס על הפרות של חוק חובת המכרזים, על אי-קיום הוראות החוק בנושא הדין המשמעתי, על התעלמות מדוח של המבקר שקרא עוד ב-1999 להסדיר את התרומות למתמודדים בבחירות למוסדות הלשכה, על זלזול בוטה בכללים לגבי בדיקת תלונות משמעתיות, על מחדלים מתמשכים בפיקוח על המתמחים, על חוסר שקיפות של התקציב ושל פסקי הדין המשמעתיים, על הטעיית עמיתי קרן הגמלאות של הלשכה ועל אי-מינוי ועדת ביקורת. הספק מרשים מאוד.
המסקנה האופרטיבית המתבקשת לגבי הלשכה, לא רק מדוח זה אלא משנים של מאבקים פוליטיים קטנוניים בתוכה, היא שיש לפרק אותה. את הסמכויות הסטטוטוריות (בחינות, התמחות, רישוי, אתיקה) ראוי להעביר למועצה ציבורית, ואילו הלשכה צריכה להיות גוף וולונטרי שיעסוק בייצוג חבריו ובפעילות מקצועית וצרכנית לרווחתם (בדומה למודל ראיית החשבון).
אבל מה המסקנה האופרטיבית המתבקשת לגבי הפרקליטות, היועץ המשפטי והמשטרה? אותם הרי אי-אפשר לפרק. דווקא דוח המבקר מלמד, שביקורתו אינה אפקטיבית, שהרי אילו היו חוששים ממנה - לא היו מתנהגים בצורה כה שערורייתית ומתריסה. לכן, אנו חוזרים שוב ושוב לאותו פתרון: הקמת גוף חיצוני שיפקח על הפרקליטות, ובעיקר - שיהיו לו שיניים לפעול כנגד מי שיפשל, כנגד מי שלא יפעל על-פי הנהלים, כנגד מי שיחשוב שהוא הריבון ולא נבחרי הציבור.
