עזה צבי (עזק'ה בפי מכריה), מתרגמת ומסאית מבריקה ואשת ספרות רוויה, שהלכה לעולמה לפני כשבועיים, הייתה בתם של הבמאי רפאל צבי והציירת חיה אלפרוביץ'. נפגשנו כמה פעמים בתור הילדות. אך מעולם לא פגשתיה בבגרותה. נכון, החלפנו טלפונים מדי כמה שנים. אני שבתי והטרחתי אותה מדי כמה חודשים, שמא מצויים תרגומי המחזות של אבי, אליהו פורת ז"ל, שאבדו במשך השנים, בארגזי הניירות של אביה רפאל צבי. והיא מצדה נטרה לי לא מעט טינה בשל התיאור העוין שתיארתי את המשוררת זלדה וחבורת לובשות-הלבן שהקיפה אותה.
בנובלה הנשכחת שלי "איל צעיר בירושלים", שכינסתי בספרי "ציפור הסבך הכחולה", 1996, הבאתי שמועה מרושעת ולא בדוקה, כאילו סבבה סביב זלדה חבורת נשים, ספק משוררות ספק מיסטיקניות שנטו לכל מיני זרמי "רוחניות" מפוקפקים. ועוד הוספתי, לדעתה של עזה, חטא על פשע, כשכתבתי בסיפורי שהן עסקו באיזה פולחן מסתורי. עזה לא סלחה לי עד כחודש לפני מותה, עד לשיחת הטלפון האחרונה בינינו. היא אפילו אמרה לי שאילו הייתה יותר צעירה ויותר עשירה לא הייתה מהססת לתבוע אותי לדין, על פגיעה בשמה הטוב של זלדה.
לא הייתי מרשה לעצמי לשוחח איתה בחופשיות שכזו אלמלא זיכרונות הילדות הרחוקה שלנו. רפאל צבי, שהיא כל כך היטיבה לכתוב עליו, ממייסדי תיאטרון 'הבימה', ועל-פי השמועה בעלה הראשון של חנה רובינא, היה מראשוני 'הבמאים הנודדים' בארץ. הסופרת רות אלמוג כינתה אותם פעם בשם 'ווגבונדים', ואת ימי פעולתם כ'ימי הווגבונדים'. אני לא יודע אם הכינוי מדויק אבל הוא יפה. צבי 'אימץ' לו את החוג הדרמטי שלנו והעלה אצלנו כמה הצגות מופלאות. שנות הארבעים המאוחרות וראשית שנות החמישים היו שנות הפריחה של חוגי תיאטרון החובבים בקיבוצים. וביימו אז במאים מופלאים כמו ישראל ליסאי מכפר מסריק, (ליסיה), במאי כשרוני, חנוך פז ממזרע, אביו של הקולנוען יונתן פז, מולה זהרהרי מקיבוץ אפיקים, שולמית בת-דורי (מיתה המיתולוגית) ממשמר העמק, ועוד רבים.
בתקופת החזרות השתכן אצלנו צבי, מצא לו חברים אוהבים ומסורים, ואף היה מביא אלינו את אשתו התפאורנית ואת בתו הילדה עזה. לימים קראו אצלנו לדמויות המלוות הללו שנקשרו לקיבוצנו בשם כולל "ידידי ביתנו"...
רפאל צבי אף הגדיל לעשות, ושלח אלינו את תלמידי הסטודיו הירושלמי היותר מוכשרים שלו, שיחיו בקיבוץ ויכירו אותו מקרוב. על תלמידה אחת כזו, שלימים נכרך שמה בפרשת הפלת מטוס אל על מעל בולגריה, בשנת 1955, כתבה העיתונאית דליה קרפל, בכתבה גדולה במלאת 50 שנה לאסון. עזה הייתה מסתובבת עם בנות הקיבוץ הבוגרות, אוכלת בחדר האוכל, יורדת אל הרפתות והלולים, רוחצת בבריכת השחייה הישנה, ומחזרת ממש כמו חברותיה אחרי בחורי המחלקה הערבית של הפלמ"ח.
תמונה אחת זכורה לי עד היום, איך הן חזרו מזלילת שזיפים פראית במטע הסמוך, והיו מכוסות ודביקות ממיץ הסנטה רוזה הכהה. אני כותב זאת היום חופשי, משום שכבר איני חושש שתתבע אותי לדין. לא מזמן שוחחתי עם חנן ליסאי, בנו של הבמאי המפורסם מכפר מסריק, והוא סיפר לי שממש כך נהג רפאל צבי גם בכפר מסריק. גם שם הייתה לו 'מולקולה' של מעריצים נבחרים, מחובבי התיאטרון. גם לשם הביא את אשתו הציירת, וגם לבריכות הדגים שלהם הגיעה עזה צבי, בביקוריה שם. והכי מפליא, שגם בכפר מסריק היו חברים שזכו למתנות תמונה מחיה אלפרוביץ', ממש כמו אצלנו. כמה מהתמונות שלה תולות עד היום בחדרים של יורשי המעריצים של רפאל צבי. כבר כמה פעמים החלטתי לסור לשם ולהציץ בתמונות אך לא הסתייע. עזה התפלאה באחת משיחותינו האחרונות והשתוממה לשמוע על כך. אבל נזכרה לבסוף וגם היא רצתה לבוא להציץ בתמונות אמה, אך לא הספיקה להגיע...
בין המחזות שאת תרגומם אני מחפש בעיזבונו של צבי גם "הם באו העירה", של ג'. ב. פריסטלי, תרגום אליהו פורת בימוי רפאל צבי, תפאורה חיה אלפרוביץ', 1945. ועוד מחזה, "חורשת התות", מאת אלכסנדר קורנייצ'וק הסובייטי, במאי רפאל צבי, 1951. וגם "ואסה ז'לזנובה", מאת גורקי. אבי תרגם אותו מספר מחזותיו של גורקי לפי הזמנת הבמאי רפאל צבי. אך ההצגה לא הועלתה בסופו של דבר. 1950. והיו בוודאי עוד מחזות שנשמטו מרשימתי.
את מקומו המכובד של צבי כ'במאי הבית' של החוג הדרמטי שלנו תפסו שני במאים ידועים אחרים. ראשון היה אריה (ליאופולד) להולה, שהיה לבמאי סרטים מפורסם, "עיר האוהלים" ו"אבן על כל מיל", אך נעלם זמן קצר לפני שהעלה אצלנו את הצגת הבכורה של "מחכים ללפטי", (כאן קראו למחזה 'בציפייה ללפטי'), מאת קליפורד אודטס. נער-הזהב היהודי מפילדלפיה, שמכר את נשמתו לאליל הממון בהוליווד. הכל היה מוכן להצגה, אך לאחר שורה של חזרות מתישות ותובעניות אריה להולה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. ואחרון הבמאים שלנו היה ניסן נוטוביץ, הלא הוא ניסן נתיב, שאף הוא קשר קשרים חמים במיוחד עם קיבוצנו. ניסן ביים אצלנו את מולייר, "הנשים המלומדות" ו"הגנדרניות הנלעגות" שגם אותם תרגם אליהו פורת.
הבטחות שווא עזה הרגיעה אותי והבטיחה לי שהעותקים המתוקתקים במכונת כתיבה נמצאים לבטח בעיזבונו של צבי. אבל זו הייתה הבטחת-שווא נחמדה ולא יותר. מהו ארכיונו או עיזבונו של צבי? קרטוני הבננות המעוכים שהיא שמרה מתחת למיטתה? עד היום אני לא מבין איך מצאה כל כך הרבה מקורות למסות המבריקות שכתבה על אביה, מכתבים, תעודות, תמונות, עדויות, ואיך לא הצליחה למצוא אפילו מחברת אחת ממחברות תרגומיו של אבי.
גם החוג הדרמטי שלנו התפזר והתפוגג. מדי פעם עוד היו מגייסים את שחקניו הוותיקים להציג בחגי הקיבוץ ובטקסיו איזה מערכונים משעשעים או קטעי מחזות מהעבר. אך ימיו הגדולים של החוג, שהנהיג רפאל צבי הבוער באש הקודש של "ווגבונד" אמיתי, לא שבו. אני זוכר את שיער השיבה המרשים שלו המתנפנף ברוח, אני אפילו זוכר את חיתוך דיבורו הרוסי ללא תקנה. אני זוכר את הנשפים שלאחר הבכורה, שנערכו אצל יצחק ואסתר אורחן, פטרוניו בעין החורש. ואני זוכר את אימא משחזרת את דבריו לאבי, שהוא צריך להתמסר כולו לתרגום. שכישרון תרגום כמו שלו הוא ממש נדיר. ושאסור לו לבזבזו.
אצל עזה צבי למדתי-מחדש מה פירוש המילה "קרטונים", מבולגנים ומעלי אבק, חוסים מתחת למיטה. אצל עזה צבי למדתי מה פירוש "בטח", בטח שכתבי היד נמצאים שם, אבל היכן? אצל עזה צבי למדתי מה פירוש "אין ספק", אין לה ספק ש"ואסה ז'לזנובה" לא נעלמה, אין לה ספק ש"חורשת התות" לא נכרתה. אבל משבר רדף אצלה משבר, קשיי הקיום שלה החריפו, והרשויות הארורות, העירייה והשד יודע מי עוד, לא חדלו מלרדוף אותה ללא הפוגה. אבל - היא ניחמה אותי בסוף שיחות הטלפון, כשתסיר עיריית ירושלים את המצור מעל דירתה הקטנה, וכשיחדלו בתי-המשפט להציק לה, אפשר שתימצא לה השעה הנכונה לרכון אל מתחת למיטתה, ולשלוף למעני, רק למעני, את הקרטון הנכסף.
היא לא רכנה ולא שלפה את הניירות האבודים של אבי, היא לא מצאה את כתבי היד, ואני רק יכול לספר לזכרה את פרשת המרדף המאכזב, ולסלוח לה על שהסתיים בטרם עת עם מותה.
