כ-30% מהאוכלוסיה הישראלית-היהודית נושאת על גופה כתובת-קעקע. ממצא מדהים זה כלול בתחקיר שנערך על-ידי מכון "סקרים", כמדגם מייצג, בקרב עשרת-אלפים מרואיינים, בני 18 עד 60 ברחבי הארץ. אגב: על-פי המסורת נאסר על יהודי לקעקע את גופו. האיסור ההלכתי על עשיית כתובת-קעקע מופיע בספר "ויקרא" י"ט, כ"ח: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם".
מהעובדה שהתורה אוסרת קעקוע ניתן להסיק שהמנהג היה רווח אצל העמים הכנעניים. הרמב"ם, למשל, מציין שהגויים היו רושמים על עצמם כתובת-קעקע כדי לציין את נאמנותם לאלילים שלהם. לעומתו, רבי אברהם אבן-עזרא מציין שמנהג הקעקוע נועד כזיכרון למתים, ולכן מופיע איסור הקעקוע באותו פסוק שבו מופיע האיסור לעשות שריטה על המת.
עדויות לכתובות-קעקע מצויות כבר בתרבויות קדומות. בחפירות באירופה נתגלו כלים מהתקופה הפליאוליתית המאוחרת (בין 38,000 לפנה"ס ל-10,000 לספירה), ששימשו, ככל הנראה, לביצוע קעקועים. הכלים כללו דיסקה עשויה מחרס, אוכרה אדומה ומחט-עצם, ששימשו לדקירת העור. בסמוך לכלים נתגלו צלמיות-אדם, מחומר ומאבן, שעליהן חריתות, המייצגות קרוב לוודאי כתובות-קעקע. כך, למשל, מומיות בנות 7000 שנה, שנתגלו בערבות-רוסיה, היו מקועקעות.
אז והיום בעוד שבעבר הרחוק שימש הקעקוע למטרות דתיות גרידא, הרי שמאוחר יותר הוא שימש למטרות של זיהוי. הוא נפוץ במיוחד בקרב מלחים על ספינות ובקרב אסירים בבתי כלא, כסימן של שותפות ה"ביחד". בעוד שאת כתובת הקעקע יצרו בעבר בביצוע חתכים בעור, הרי שהדרך המקובלת כיום היא בעזרת "אקדח קעקועים", כאשר תחילה מציירים על העור את הדגם ולאחר מכן משתמשים באקדח, שיש בו בין חמש לשבע מחטים, המופעלות בעזרת אלקטרומגנט.
כיום משמש הקעקוע בעיקר כאופנה. העובדה שכתובת הקעקע מנוגדת למסורת ישראל, אינה נוגעת, לפי כל הסימנים, לכשליש מהישראלים, בני הדת היהודית, הנושאים אותה על גופם בגאווה רבה - רובם צעירים בשנות העשרים והשלושים, הרואים בה, בעיקר, קישוט גרידא. רק 5% מן המקועקעים הצהירו שהם מייחסים לקעקוע השפעה מאגית, העשויה להביא מזל, ואילו 2% טענו שהכאב שליווה אותם בתהליך הקעקוע נתפס אצלם כאמצעי להפגנת אומץ-לב.
רוב הישראלים המקועקעים נושאים את הקעקוע שלהם על הכתפיים והגב, ורק מיעוטם נושאים אותו ברגליים, בבטן ואף על אברי המין.
