עם גוגוס לא הייתי יחד כבר שנים רבות. אולי מאז סיימתי את לימודי בתיכון עירוני ה' בתל אביב. השבוע התחברתי אליו מחדש בזכותו של יעקב שבתאי. חברי הטוב נתן רועי, אנציקלופדיה מהלכת על שתיים, ביקשני להצטרף לסיור שהוא עורך ברחובות תל אביב "בעקבות יעקב שבתאי" וזאת לקראת סרט שמצלמת נעה שבתאי על אביה הסופר יעקב שבתאי שספרו "זיכרון דברים" נבחר על-ידי מבקרי הספרות והפרופסורים בישראל לספר החשוב ביותר שהודפס בספרות העברית מאז הקמת המדינה. הרקע לרבים מסיפוריו של שבתאי הוא אותה שכונת נורדיה הישנה. זו שהשתרעה מרחוב המלך ג'ורג' ועד כמעט גורדון בתל אביב.
הסיור החל ברחוב פרוג 15, הבית בו חי שבתאי עם שני אחיו קודם למעבר לקבוץ מרחביה, והסתיים בבית בו התגורר ביום פטירתו, בטרם עת, ברחוב לוריא 1. "נשוטט ברחובות שכונת נורדיה הישנה"- כך הגדיר זאת נתן רועי בבקשת ההצטרפות והוסיף "אתה חיית באזור ומכירו היטב".
מיד עם הגעתי התחברתי לגוגוס מחדש. מול הבית בו התגורר שבתאי בנערותו, ברחוב פרוג 15, ניצב הבית מספר 22. זה הבית בו התגוררה הסופרת ימימה טשרנוביץ' אבידר. במרתף פרוג 22 היה גן ילדים של ארגון אימהות עובדות. זה היה הגן של גוגוס. ג'ניה ועדה היו הגננות. לג'ניה היה שער לבן כבר אז . עדה הייתה גבוהה ומרשימה. גוגוס הגיע לגן כבן למשפחה יקית שהלשון המדוברת בביתו הייתה גרמנית. ההלם התרבותי עם הגעתו לגן והדיבור הצפוף בעברית הביא אותו להחרמת השפה הגרמנית במשך יותר מעשור. חבל. כך איבד את היכולת לכתוב בשפה זו בעוד אחיו הבוגר אפילו תרגם מגרמנית לעברית לפרנסתו.
חציתי את הכביש וניגשתי לגדר הבית. הצצתי מבעד לצמחייה הענפה. ראיתי את החלון של הגן. זה שממנו יצאו הילדים לשחק בחצר.הגן, כאמור, גן של ארגון אימהות עובדות. נעמת של היום.השיר הראשון שלמדו בגן היה לרגל האחד במאי. "חג, חג, חג היום, חג לדגל האדום". עוד כהנה וכהנה עקרונות סוציאליסטים הונחלו בזאטוטים בגן. כאלו הנשארים אצל המתחנך במשך שנים רבות. זו הסיבה כנראה שכאשר נשאל גוגוס מה ירצה להיות כשיהיה גדול השיב: "טרקטוריסט" . תשובה שזיכתה אותו בהרבה מילות של מחמאות מהגננות.
על יד ביתו של שבתאי יש היום מין מעבר של אספלט. פעם היה זה שביל כורכר בסמוך לבית צעירות מזרחי בו נהג גוגוס לשחק כדורגל בראשית הקריירה שלו. כל החלקה על הכורכר הביאה לאסון די גדול. בין אם בפציעת שפשוף כואבת ובין בקרע במכנסיים שהביא עמו לגערות קולניות בבית.
פסאג' קולנוע הוד - בין נס לפלא מפרוג 22, גן הילדים, נמשך הסיור המיוחד. חצינו את רחוב פרישמן, חלפנו על פני פסאג' קולנוע הוד. הפאסג' שהיה בשבילי הראשון בתל אביב. שני קודמיו ברחובות אלנבי ובהרצל היו באותה עת לתושב אזור כיכר דיזנגוף כמותי כחוץ לארץ. היום היו קוראים לו בטח קניון. צירוף של בית קולנוע למבנה חנויות דו קומתי היה משהו שבין נס לפלא בעיני תושבי הסביבה בעת הקמתו. גולת הכותרת הייתה חנות ספורט.
הייתה זו אטרקציה מדהימה לילדים באותה עת. הבעלים היו יוסל'ה מרימוביץ חלוץ מכבי ת"א (שהייתה שנואה על גוגוס כבר אז) ויענקל'ה חודורוב השוער האגדי של הפועל ת"א ונבחרת ישראל. זה שנתן הצגה הרואית במשחק בו נוצחה ישראל על-ידי ווילס 2:0 אחרי שחודורוב שבר את אפו והמשיך לשחק מטושטש כולו. לימים אמר חודורוב כי עקב הפציעה ראה כל הזמן ארבעה כדורים מתעופפים לעברו. "הימרתי על שנים מהם אותם ניסיתי לעצור בשתי ידי. פעמים בחרתי בכדורים הלא נכונים". לחנות היו יותר צופים מקונים. כרגיל בחלק מהקניונים היום.
מפרוג פנינו לגנסין. חלפנו על פני המכולת של הוריו של שלוימה זרמסקי. מי ששיחק כדורגל עם גוגוס ונפל בחטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים. המכולת ניצבה בקומת הקרקע של בניין ששימש כמלון בסמוך לפינת הרחובות גנסין ופרוג. המלון הפך לבניין מגורים יפה והמכולת כבר אינה קיימת. בהמשך הרחוב בבית הפינתי, גנסין 2, היו שני גני ילדים. חבריו הטובים של גוגוס שלמדו איתו באותה כיתה עד תום בית הספר התיכון, הנשיא לשעבר של לשכת רואי החשבון
ראובן שיף והקבלן (גם הוא רו"ח) צבי מץ למדו בגנים אלו. קולות שמחה של ילדים נשמעו מהמבנה והראו כי גן ילדים ממשיך להתקיים במקום על-אף שחלפו יותר מחמישים שנים. באותו בניין, אמרתי לנתן רועי, היה סנדלר. כן השיב רועי, הוא מוזכר בסיפורי שבתאי.
עבודת הסנדלר, קופל שמו, סקרנה מאוד את גוגוס שישב שעות בילדותו והתבונן כיצד מחליפים עקבים ומחדשים סוליות. מפעם לפעם אף הסכים קופל לתת לילד להכות בפטיש הסנדלרים המיוחד. לא היה שמח ממנו באותו יום והוא לא נבהל מהגערות שספג בבואו הביתה על כך שלקח לו שעות להביא נעליים לתיקון אצל הסנדלר שנמצא במרחק 5 דקות הליכה.
תל נורדוי - בית הספר של גוגוס מקופל הסנדלר נמשך הסיור לכיוון בית הספר תל נורדוי. זה בית הספר בו למד גוגוס. בית ספר יסודי שלו שני מבנים. האחד שנקררא "החדש" מתחילת שנות ה-50 וזה הישן -יצירה ארכיטקטונית מרשימה. גוגוס למד בכיתה א1 אצל המחנכת אביבה גבעולי. ענק הוראה בפני עצמה. בפינה היה קיוסק שחלונו פנה לכיוון חצר בית הספר. התור בהפסקות היה גדול. לבעלת הקיוסק קראו גברת פרנקל. וכל הפסקה היו נשמעות צעקות הילדים :"פרנקל בייגלה" . "פרנקל, חמוץ מתוק". זו במיומנות מדהימה ידעה לשמוע את כולם ולא להחמיץ גביית התשלום . בצמוד היה מגרש הכדורסל.
סלים על לוח עץ תלויים על עמוד אחד. מגרש רב תכליתי לכדורגל ולכדורסל גם יחד. זה היה מקום הבילוי העיקרי של הנער. גם בכדורגל - כדורגל עמודים קראו לו כלומר שער מובקע כאשר הכדור פוגע בעמוד וגם בכדורסל. שני ענפים בהם היה שחקן לא רע. שעות על גבי שעות היה במגרש. מתום הלימודים ולרוב גם בזמן ובמקום. כמעט מהנץ החמה ועד לרדת החשיכה. מבין הילדים היותר צעירים שהיו באים לצפות בו ובחבריו משחקים כדורסל היה אחד מיקי ברקוביץ שכנראה הצפייה הממושכת הפכה אותו לגדול שחקני ישראל.
אחרי בית הספר קיימו המסיירים עצירה קלה בכיכר הקטנה שבין הרחובות דב הוז ובן עמי. חברי הקבוצה התעניינו בשם הכיכר. נתן רועי לא ידע. אני שידעתי מגוגוס עניתי: "הספסלים" קראו למקום. כאן אגב היו לילדים של אז הפלירטים הראשונים עם בנות הכיתה, באספות הכיתה, כפי שנקראו אז מפגשי הילדים בימי ששי. המעבר לרחוב בן עמי היה מהיר. באמצע הרחוב היה מגרש ריק. זה היה שדה הקרב בין ילדי שכונתו של גוגוס "אהרולורה" על שם הרחובות אהרונוביץ' ולוריא בה התגוררו לבין ילדי רחוב בן עמי שבראשם עמדו ,סמי ומני, ילדיו של פוקה הירש. שניים אלו התגוררו במה שנחשב אז בניין פאר עם אינטרקום ופעמונים. תופעה מדהימה בשנות ה-50 .
כבוגר גן סוציאליסטי ברור שלילד היה גם מניע אידיאולוגי להטלת האבנים ברוגטקות לכיוון רחוב בן עמי מלבד הכיף במלחמת השכונות. ברחוב זה היו עוד שני בתים ראויים לציון. האחד זה של מפא"י במחוז ת"א שבמרתפו קיימה להקת התרנגולים את חזרותיה. גוגוס עם חברו הקרוב באותם ימים שכונה צ'וצ'ו צפו דרך צוהר קטן בחזרות בהן השתתפה אחותו של צ'וצ'ו- דבורה דותן- לצידם של שלושה מצחיקים פולי, שייקה וגברי. הבית השני היה משמעותי יותר לנער. זה שכן מול בניין מפא"י ובקומתו הראשונה היה אחד דר' גוטליב. רופא משפחה שנתן אישורי מחלה על היעדרות מבית הספר בנדיבות מעוררת הערכה.
קפה באום והצריפים המטפטפים הסיור "בעקבות שבתאי" או בשבילי "גוגוס במחוזות ילדותו" נמשך דרך קולנוע רב חן שמולו בפינה ליד תחנת הדלק הייתה חנות פלאפל. "המלוכלך" קראו לה הילדים. זו הייתה בבעלות שני אחים דוד ופטיה אמינוב. על ידם הייתה חומוסייה בבעלות אחותו של
אלי כהן. שם אכלו גם חלמוני עוף בפיתה עוד קודם לימים שבהם המודעות לנזקי הכולסטרול הפכה נחלת הכלל. בפינה ממש על הכיכר עמד קפה באום. הבעלים, משפחת באום, גרו בסמוך לביתו של גוגוס. אמו הייתה אורחת קבועה בבית הקפה תוך התעקשות לשבת בשורה הראשונה על המדרכה. "כך לא יסתירו לי את העוברים ושבים" נהגה לומר. הילד תמיד חשב שהיא מתכוונת שכך לא יסתירו אותה בפני הפוסעים ברחוב.
מכיכר דיזנגוף דילגה החבורה לרוב דיזנגוף לאזור הדיזנגוף סנטר. "כאן היה מרכז שכונת נורדיה" קובע נתן רועי בפסקנות. על הצריפים כאן כתב שבתאי. ואילו ילידי 1950 זוכרים כי כאן בימים של קודם המגדלים והסנטר היו צריפים. באחד מהם התגורר חבר. הוריו עלו בתחילת שנות ה-50 מפולין. הצריף היה כנראה מודל לסרט סאלח שבתי עם חיים טופול.
להגיע אליו בימי גשם היה מבצע. קודם לצלוח את השלוליות העמוקות בשבילים הצרים שבין הצריפים מבלי להרטיב מדי את הנעליים פן יחטוף גוגוס צעקות בבית ועד מציאת מקום ישיבה בצריף שגשם לא יטפטף על הראש כי לא מול כל החורים בגג היו למשפחה די דליים להציב. מעברת נורדיה פונתה בשנות ה-70 והקבלן פילץ בנה את הדיזנגוף סנטר. רוב התושבים פונו לשורת בתים שהוצבו בין רחוב דיזנגוף לרחוב בוגרשוב. "מעברה על עמודים" קראו המבוגרים לבתים באותה עת.
הגענו לגן מאיר. ממול מצודת זאב. אצל יעקב שבתאי זה היה מקום די מאיים. גם גוגוס נזכר ברגעי אימה אבל גם ברגעי התהילה. בגן מאיר היה הרצח הראשון במדינת ישראל. אחד יעקובוביץ רצח את דניאל פקטורי.
המקרה שסופר כמעט מדור לדור הביא את גוגוס לחשוש מלחצות את הגן. למזלו היה בין הגן לבית החלוצות הסמוך מעבר מסודר. שם עבר בדרכו למצודת זאב. כן הילד הסוציאליסט. זה מהגן של תנועת העבודה שיחק כדורגל בבית"ר ניל"י ת"א. קבוצה שהתמודדה בליגה לילדים והתאספה בדרכה למשחקים ולאימונים במצודה. בבית"ר נאלץ הילד לקרוא, מדי שבת, בפתיחת כל משחק :"תל חי, תל חי, תל חי חי חי". כמעט שנתיים שיחק בבית"ר עד שאמו אסרה עליו להמשיך ודרשה שיתרכז בלימודים. לדעתי מסי ורונלדו ואפילו באדיר ותמוז משתכרים יותר ממנו. כישורי הרגליים עדיפים על אלו של המוח אבל עם אמא לא מתווכחים.
מגן מאיר דרך רחובות בוגרשוב וצפת התקרבנו לרחוב לוריא. ברחוב צפת פינת דרויאנוב ניתן עדין לראות את הבתים של פעם. הבתים של ראשית שכונת נורדיה. בית קטן שבו התגוררו לפחות 3 משפחות. בזה הפינתי גר שוטר מאלף כלבים שמרתק היה לצפות בו בעבודתו.
רחוב לוריא - רחוב הולדתו של גוגוס סוף סוף הגיע החבורה לרחוב לוריא. זה הרחוב בו יעקב שבתאי התגורר ביום פטירתו. זה הרחוב בו נולד גוגוס. האחד, שבתאי, גר בקצה הדרומי בבית מספר 1 והשני, גוגוס, בבית מספר 12. מול ביתו של שבתאי נמצא היום בניין כלל. פעם עמד במקום זה בית חרושת ללבנים סיליקט שהוסב בתקופת ילדותו למחסן עירוני שלצידו חדרי שיעורי המלאכה של בית ספר תל נורדוי. התחביב הנבזי שהיה מקובל על מסיימי כיתה ח' בתל נורדוי היה ניפוץ חלונות הבניין באבנים. ממש ספורט חינוכי.
כל שנה הטלת האבנים הייתה חוזרת על עצמה ואף לא פעם אחת דאגה העירייה למנוע זאת. כנראה שלאיש האחזקה היה הסכם כלשהו עם הזגגים. גוגוס נזכר עוד כי בלוריא 11 התגורר אריק איינשטיין עם הוריו. משהיה מישהו פונה לאביו של אריק, שחקן ידוע בתיאטרון האוהל, וקורא לו "אבא של אריות (כך כונה אריק איינשטיין בצעירותו) היה זה משיב :"אני יעקב".
נתן רועי אנוכי, רעייתי ומי שנשאר עמנו הגענו לקרן הרחובות לוריא ואהרונוביץ. לוריא 12 פינת אהרונוביץ 6 . כאן גוגוס נולד. בבית שנבנה על-ידי אנשי חברת הבנייה של שנות ה-30 "חרות" שהפכה לימים לחלק מסולל בונה ההסתדרותית. בדירה של חדר אחד. ארבע נפשות. מטבחון של מטר על מטר. הרבה חום אנושי.
המפגש עם פרחיה מול הבית עצרנו. פתאום ראיתי דמות מוכרת מהעבר. "זו פרחיה" אמרתי לאשתי. "אם כך, קרא לה" ענתה.
"פרחיה, פרחיה, קראתי בקול. זו הסתובבה הסכלה לעברי במבט מלא תימהון. "מי אתה?" שאלה. "גרתי כאן מולך" השיבותי. "בכל זאת מי?" הקשתה. "אני גוגוס. מהבית אשר ממול" השבתי.
כך נסגר לי המעגל. יעקב שבתאי החזירני 58 שנים לאחור. למחוזות ילדותי עת כל מכרי כינו אותי גוגוס. אם מישהו היה קורא לי יורם, באותה עת, לא הייתי אפילו מפנה לרגע מבטי. כל כך הוטבע בי הכינוי. מקור השם שהמציא לי אחי היה נתון לפירושים שונים. אני העדפתי את זה שקבע כי היותי אלוף במשחק הגוגואים (גרעיני המישמש).
כך אני יורם דורי, שעובד מזה שנים רבות לצידו של
שמעון פרס וכיהנתי, בעבר, כדובר מפלגת העבודה בתקופת כהונתם של יושבי הראש, רבין ז"ל פרס וברק, חזרתי להיות גוגוס הילד והנער שגדל במה שכונתה שכונת נורדיה המורחבת. זו ששיחקו בה כדורגל בכביש, קלאס על המדרכות, ג'ולים וגוגואים בחצרות, מצצו חמציצים וקני סוכר ואכלו סברס של 4 ב-10 גרוש. במקום בו אני מרגיש באמת בבית.
