מִספָרים מסָפרִים בכל עיסוק מול גורמים רשמיים אנחנו זקוקים למספר. מספר זהות, מספר חברה, מספר עוסק מורשה, מספר הבית, מספר תיק ניכויים, מספר טלפון, ועוד היד נטויה.
היד נטויה. ואין מצער יותר מהעובדה שבהקשר שבו אנו עוסקים, היד מאוד נטויה, ועליה מוטבע המספר שקיבלו האזרחים הישראלים האלה כאשר עוד נחשבו לעדרי בקר.
כאשר האזרחים האלה, שהצעירים שבהם כבר בני למעלה מ-70 שנה, זקוקים לעזרה, הם נדרשים לכל המספרים שכל אחד מאיתנו זקוק להם בעת שהוא עוסק עם השלטונות, אבל הם זקוקים לעוד מספרים.
שאלה: "מה מספר הבקשה שלך לגימלה?"
תשובה: לאיזו בקשה את מתכוונת? לזו שהגשתי 12 פעם, ובכל פעם לאירגון או עמותה אחרת? או לזה שנתתי לך לפני חצי שנה ואת לא מוצאת עכשיו?
שאלה: "באיזה תאריך עלית ארצה?"
תשובה: הרבה לפני שנולדת, וכבר אז הייתי פי שניים מגילך.
שאלה: "ביה"ס שבו למדת בילדותך יוכל להנפיק לנו אישור?"
תשובה: כן, בטח, רק שניה יש לי את המספר שלהם כאן בחיוג מקוצר!
כאשר אזרח ישראלי רגיל הולך למשרד ממשלתי, הוא נערך לכך כמה ימים מראש, מבקש מההורים איזה כדור הרגעה מהמלאי שהם שומרים למקרה חירום, עושה תרגילי "לנשום עמוק", וגם כמה כאלה של "לספור עד 10 לפני שמתפוצצים".
אז כאשר מגיע ניצול שואה למשרד ממשלתי, או למשרדיה של איזו עמותה שכוונתה לטוב ופעילותה נופלת מכוונותיה, או לאיזה ארגון שדואג רק לענייני משקפיים, ומשלח את ניצול השואה לארגון אחר שעוסק בעיניים - מישהו יכול בכלל לדמיין את רמת התיסכול? ההשפלה? הבושה?
לגבי דידי, לכל ניצול שואה יש רק מספר אחד שהוא זקוק לו, וזהו המספר שנתנה לו מדינת ישראל המאשר את זכאותו, לכל השירותים שמדינת ישראל מחוייבת לתת לניצולי השואה מכח אחריותה ומכוח דמי הפיצויים שגבתה ממשלת גרמניה במסגרת הסכם השילומים. שום מספר אחר!
ניצולי השואה בישראל 2011 אורלי וגיא ערכו 4 סרטים שהוקרנו בימי השואה, וכולנו מכירים את הסיפורים הקשים, מהטלוויזיה, מהבית (למי שגדל בבית שבו לפחות פעם בשנה שומעים אפילו נמלה הולכת בפינת המרצפת), מהמשפחה, מהרחוב או השכונה.
אנחנו מכירים את הכל, ועדיין, איננו מכירים דבר. הנושא כל כך מעיק שקשה אפילו לדון בו וקשה שבעתיים לעסוק בו במפגש של "פנים אל פנים". אנשים המוכרים לכולנו בתואר המפוקפק "ניצולי שואה", הם אנשים אלמונים, אין להם פנים ושמות, הם "סעיף סל" בסדר העדיפויות הלאומי.
לניצולי השואה בישראל של 2011, כ-200,000 במניין, אין בית המהווה עבורם מוקד של אחריות מטעם מדינת ישראל. הם נופלים (תרתי משמע) לתוך סעיפי אחריות ותיקצוב שונים, של משרדי ממשלה שונים, פעם דרך הביטוח הלאומי, ופעם דרך משרד הבריאות, ולפעמים דרך משרד ראש הממשלה במסגרת הרשות לאזרחים ותיקים, ולעיתים דרך משרד האוצר במסגרת גימלאות שונות. עשרות משרדי ממשלה שכל אחד מחזיק בפירורים מתוך הסך הכולל של האחריות הלאומית על גורלם של מי שכבר עברו את מסכת הסבל האנושית לגלגול אחד (יותר מפעם אחת).
איש אינו חב להם אחריות ממלכתית ישירה, ואיש אינו יודע לספק מידע אחיד, מגובש, מוסדר, סופי ומוחלט של כל התהליך למיצוי זכויות הניצולים. קרוב משפחה שמוכן לאבד ימי עבודה אינספור, ימצא שאיש אינו יכול להושיע גם לאדם השפוי ביותר שנחלץ לסיוע.
הערכות מצביעות על כך ש-60,000 ניצולי שואה חיים מתחת לקו העוני בישראל, והם משוועים לדיור מוגן, לאנרגיה זמינה לחימום בחורף, למימון לתרופות בשווי של מאות שקלים בכל חודש מחדש, ולמעט חברה וחום אנושי שיפיג את העריריות, לאחר שבני/בנות הזוג כבר הלכו לעולמם, והילדים או הנכדים עסוקים בחייהם.
אם יש משפט שאני זוכר מסבתי שלי, משפט שקומם אותי בכל פעם מחדש ולא הצלחתי להבין למה הוא נאמר, זה היה: "אני לא רוצה להפריע".
אז הם מתים. בלי להפריע את מנוחתנו. פשוט מתים.
המחאה החברתית של קיץ 2011 המחאה החברתית של קיץ 2011, העירה מאות אלפי ישראלים מריבצם, מתנומת האדישות ומתנוחת הרביצה אל מול מסכי הטלוויזיה ותוכניות הריאליטי. אל השדרה הצטרפו גם כמה ניצולי שואה שמצאו מהר מאוד שהשאירו אותם באוהל כי הם לא מדביקים את הקצב של הצעירים.
אין להם מושג קלוש מה זה פייסבוק. אין להם שמץ של מושג איך עושים קמפיין. אין להם צל של רעיון לגבי איך להשיג שיתוף פעולה עם גורמים בעלי כח. אין להם סיכוי לקבל אפילו שנייה אחת של זמן מסך בערוץ מסחרי כי יש להם סיפור שכבר לעסו אותו מכל זווית אפשרית. כאשר ניסיתי להביא טלוויזיה להפגנה שאירגנה הקבוצה שמאחורי
הדף "מצילים את הניצולים", נאמר לי על-ידי חברים העוסקים בתקשורת כך: "אחי, זה לא אייטם".
יואב יצחק פתח דלת רחבה והבטיח כל עזרה, מכל סוג, וכל קישור, לכל אדם, וכל סיוע שנזדקק לו, ומשם התחיל תהליך של חשיפה איטית לתקשורת שחיפשה אייטימים. אייטמים שאנחנו לא רצינו לספק על-מנת לקבל זרקורים, ועל חשבון הצגת העוני והבדידות של הניצולים שכבר עברו די השפלות, ואין להם צורך בחשיפת יתר של עוד השפלה לצורך הבאת מצלמות. News1
פרסם את הערב בו פתחנו את המאבק.
השדולה בכנסת: ח"כ זאב ביילסקי ווזבולון אורלב בכנסת ישראל ישנה שדולה הפועלת למען ניצולי השואה, ויש לה שני יושבי ראש. חברי הכנסת זאביק ביילסקי ו
זבולון אורלב, העושים הכל על-מנת לקדם פתרון מערכתי לסילוק החרפה הביורוקרטית התורמת לקטל המאמיר של ניצולי השואה בקצב של 1 לשעה. כן, בכל שעה מת ניצול שואה.
ראשי השדולה בכנסת הניחו על שולחן הכנסת הצעת חוק, לפיה תוקם רשות ממלכתית אחת לטיפול בניצולי השואה, ורשות זו (שתיקרא: "הרשות הלאומית לזכויות ניצולי השואה"), תרכז את הטיפול הממשלתי בניצולי השואה, ותשמש גוף מקשר בין הממשלה ובין ועידת התביעות ומרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, וכן בין הגופים השונים המסייעים לניצולי השואה.
ולא יתפלא כלל מי שבקיא מעט בנבכי המערכת הפוליטית, ללמוד עכשיו שהצעת החוק הזו, שאינו עולה לממשלת ישראל מאומה, ואין נופלת כנטל על כתפי האוצר, ואין לה השלכות על תקציב המדינה, ועל-אף היותה הצעת חוק "חברתית" מן המעלה הראשונה - ההצעה עדיין מונחת על שולחן הכנסת, ואינה מגיעה להצבעה במליאה ומי שבקיא מעט פחות, אשריו וטוב לו. ההצעה אינה עוברת מפאת אהבת מרדכי, אלא בשל שנאת המן. ואין לסיבות בשלן ההצעה עודה תלויה ועומדת, דבר וחצי דבר עם עניינם של ניצולי השואה. המנגנון הזה הוא "סודוקו" של משחקי כוח פרלמנטריים.
ועל כן, חרף
האהדה הרבה שיש לקבוצת מצילים את הניצולים לחברי השדולה בכנסת, ועל-אף התקוות הגדולות מעצם תהליך החקיקה, הניבה הפעילות של הקבוצה התחייבות לפעילי המחאה של ניצולי השואה כי במידה והחקיקה לא תקודם במהרה, תאלץ הקבוצה לפנות שוב לניהול המאבק מן הרחוב, במקום באמצעות שיתוף פעולה עם כנסת ישראל וממשלת ישראל.
אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם? הפעם (המחדל הזה) כן ייגמר!. שיתוף הפעולה בין האזרחים והפעילים החברתיים במסגרת קבוצת מצילים את הניצולים, ביחד עם השדולה בכנסת למען ניצולי השואה בראשות חברי הכנסת זאביק ביילסקי וזבולון אורלב, מהדקת את השורות ויוצאת לקראת המשימה בתקווה גדולה, ובנחישות מלאה, ומקיימת ישיבה מיוחדת של השדולה למען ניצולי השואה.
ביום ב', 02.01.2012, בשעה 11:30, תתקיים ישיבה מיוחדת של השדולה, אליה יוזמנו נציגי הארגונים החברתיים התומכים בתהליך החקיקה (מצילים את הניצולים,
המשמר החברתי,
לאהוב, ואחרים), ביחד עם תנועות הנוער, ארגוני ניצולי שואה, אמנים, אנשי רוח, תרבות, רבנים, אנשי עסקים ועיתונאים.
ובזמן שראשי השדולה בכנסת פותרים (בתקווה שהם פותרים בהצלחה) את טבלת ה- "סודוקו של האינטרסים הפוליטיים", הציבור נקרא להצטרף ולוודא שהפעם הזו אין מדובר במחאה, אלא בהצלחה.
הרשמה להבטחת מקום בדיון המיוחד, ולקבלת אישורי כניסה למשכן הכנסת:
באמצעות האתר -
www.shoa.co.il באמצעות אימייל -
dan@isra1.co.il באמצעות דף הקבוצה
[קישור] באמצעות דף
האירוע בפייסבוק
בואו איתנו לוודא שהפעם המחדל הזה ייגמר. זו תהיה המהפכה החברתית הראשונה של הכנסת והממשלה, אשר תיעשה ביחד עם העם, ביחד עם נציגי המחאה, ולמען מי שבאמת אין להם פה ולובי.
