שולחן בבל נקלעתי לצפון בשל אבל משפחתי. במקומון של עיירה בצפון ראיתי מודעה של מסעדה מזרחית, המתגאה בארבעים שנות ותק, ומתפארת בתפריטה המסורתי.
טורטייה, סטייק ושניצל פותחים את התפריט המזרחי לחלוטין.
השילוב דווקא נראה לי - כמו "אהלן ביי", או כמו הקשיש, TTG"", שהיה נוהג בימי הפלמ"ח להצביע על עניינים חשאיים, ופירושו, "טילחֶס טיזי געשפטען".
חבל על דאבדין נקדימון רוגל, שהדריך אותי לפני כארבעים שנה בקורס לעורכי חדשות בקול ישראל, הלך בשבוע שעבר לעולמו.
רוגל היה איש העולם הגדול ועיתונאי חכם ודגול, שהפך לחוקר יצירתי של תולדות ארץ-ישראל. כמדריך, הייתה לו סבלנות אדירה לענות לשאלות, ולהסביר. נהניתי מאוד מכל מפגש עמו.
כעבור שנים, בשנות השמונים, פגשתי אותו כמה פעמים בנסיבות מקצועיות, ונהניתי מאוד משנינותו.
חבל על דאבדין.
נכים לשונית את
עמוס גורן אני קורא בשקיקה ובהערכה - גם בגלל צחות לשונו. לצערי, אין הרבה כותבים כמותו בתקשורת הישראלית - אלקטרונית ומודפסת - שנשלטת בידי עילגים.
גורן מספר במגזין מראה על החלטה מוזרה של ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) בישראל להוציא את בחינת הבגרות בערבית (חמש יחידות) מרשימת המקצועות, המזכים בוגרי תיכון ב-25 נקודות בונוס בקבלה לאוניברסיטאות הישראליות.
קשה להגזים בתיאור מצבה העגום של הוראת השפה הערבית בישראל. "עוד לפני ההחלטה, היה מצב לימודי הערבית בקרב תלמידים יהודיים בארץ גרוע. מתוך כ-300 אלף הניגשים לבחינות הבגרות בכל שנה, רק כ-2,400 במגזר הממלכתי נבחנים בערבית בהיקף של חמש יחידות. עוד פחות ... 700 בסך-הכל, ניגשים לבחינות בלימודי עולם הערבית והאיסלאם, שבהם לומדים את המנטליות, (את) ההיסטוריה ו(את) אורחות-החיים של האזור שבו אנו חיים" - הוא כותב.
עוד יותר קשה להגזים בהשפעת הערבית הלקויה שלנו על בטחון המדינה.
גורן מאיר זווית אחרת של בורותנו בערבית: "תחושת הלאומיות שלנו רק תתחזק, אם נשלוט גם בלשון האזור שבו אנו חיים, מפני שנוכל לדבר על האידיאלים שלנו עם שכנינו בלשונם, בגובה העיניים וברמה אישית ואינטימית. עד היום לא היה שום ראש ממשלה ישראלי, חוץ ממשה שרת, שבאמת ידע ערבית. מי ייתן ויום אחד יעלה על דוכן הכנסת ראש ממשלה שלנו ויפנה משם בערבית תקשורתית טובה, תערובת של לשון הדיבור וערבית צחה, אל עמי האזור שבו אנו חיים, יברך אותם בשפתם לרגל אחד מחגיהם וישמיע בלשונם, ובמבטא נכון, אחת מאמרות הכנף שמנהיגינו יודעים לנסח היטב כל כך. הרעיונות המדיניים שמאחורי האמרות הללו יובנו הרבה יותר טוב ויעשו רושם הרבה יותר גדול כשייאמרו בערבית, גם אם מה שקובע בסופו של דבר, ותמיד יהיה כך, הוא האינטרסים של הצדדים" - כותב גורן.
ובנוסף, פוגעת הבוּרות קשות ביכולתנו לשלוט בעברית, שהרי ידיעת עוד שפה שמית תקל עלינו - גם על מי שבקיאים בעברית - להכיר את רבדיה השונים של לשוננו.
"...ועל כל אזלת-היד והעזובה הללו מנצח שר החינוך שלנו (
גדעון סער, כידוע), שעל-פי חוק, הוא יושב-ראש המועצה להשכלה גבוהה" - מסכם גורן - "עם מנהיגות תרבותית כזאת, אין פלא שאנו חירשים-אילמים לשוניים ואוטיסטים אזוריים".
פתרון סופי המומחיות של הנשיא
ברק אובמה בתולדות המזרח התיכון עולה רק במעט על יכולתו האפסית כנשיא.
למרוץ לנשיאות נגדו נכנס ניוּט גינגריץ' - רפובליקני מג'ורג'יה, שהיה יו"ר הקונגרס עד לפני כתריסר שנים. גינגריץ', ידיד ידוע וקולני מאוד של ישראל - החליט להשתמש בכובעו כמרצה (ד"ר) להיסטוריה, כדי להסביר אמיתות יסוד, המנוגדות למדיניות אובמה: "יש לזכור, כי [מעולם] לא הייתה קיימת מדינה פלשתינית", הוא הסביר.
"הפלשתינים היו חלק מהאימפריה העות'מנית עד תחילת המאה העשרים", אמר גינגריץ'. לפי השקפתו, הפלשתינים הם תרמית - "עם מומצא", שהנו ערבי ("an invented Palestinian people, who are in fact Arabs"). "הייתה להם הזדמנות ללכת להרבה מקומות; ומסיבות פוליטיות רבות, הם ממשיכים במלחמה מול ישראל. זה טראגי", קבע גינגריץ', והעלה עליו את זעמו של הסנאטור היהודי קארל לוין (דמוקרט, כמובן. ד"ר למשפטים) ממישיגן, יו"ר הוועדה לכוחות מזוינים. לדברי סנאטור לוין, עמדת גינגריץ' "צינית", "הרסנית", ואינה מציעה שום פתרון.
כנראה, לדעת לוין, רעיונות ההבל של אובמה מקדמים פתרון - פתרון סופי, אם תרשו לי להעיר - לסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון, בנוסף להתרפסותם בפני הערבים.
כידוע, יש בעלית הישראלית התומכים ברעיונות העוועים של אובמה (שזכה - כמו רבים אחרים - בפרס נובל לשלום על לא-כל-עוול בידו), ומריעים בשמחה כשהוא מקדם את השמדת מדינת ישראל באמצעות הקמת מדינה פלשתינית. אז מה אלין על סנאטור לוין, שרבים מבוחריו ממוצא ערבי?!
מוחקים שורות בשקט, מתחת לטיפשות ישראלית, המתייחסת באדישות, או באי-הבנה, למאמצי הפלשתינים למחוק את העבר הישראלי של ארץ-ישראל. עכשיו זה אתר חורבת שלוחת שיירות - בשער-הגיא, ליד כביש 1, המוביל לירושלים.
איציק וולף דיווח בחדשות
מחלקה ראשונה, כי בעבודה מאומצת של כמה ימים, הרסה כנופייה של שודדי עתיקות פלשתינים מבית אולה (שהובלה למקום בידי נהג ישראלי) את האתר. "נעשה שם הרס משולח רסן וחסר תקדים, שכן האתר קטן יחסית בשטחו, ולמרבה הצער, הוא כמעט נחרב לחלוטין. כך, במחי-יד וברגל גסה, בשל בצע כסף, מחקו השודדים שורות מההיסטוריה של כולנו" - אמר אמיר גנור, מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות.
בחורבת שלוחת שיירות היה אתר זעיר מימי בר-כוכבא, ואיננו. כמותו יש הרבה אתרים ברחבי הארץ, שהפלשתינים משמידים אותם, כדי למחוק כל זכר לעבר הישראלי של הארץ - עוד פן של ההפקרות, השוררת בארצנו, שכל אחד יודע, כי לית דין ולית דיין בה.
הפעם, לכאורה, אלה גנבי עתיקות, אך במקומות אחרים הרשות הפלשתינית עומדת מאחורי ההרס.
חצי אמת את ד"ר עודד עמיחי - "משוגע" ללייזרים הכרתי לפני כמה שנים, כשהרצה ב"בית המהנדס" בתל אביב על נאוטילוס/סקייגארד - מערכת לייזר להגנת מדינת ישראל, שמשרד הביטחון יזם את פיתוחה, וגנז אותה במדבריות ארצות-הברית.
עד יום לא קיבלו אזרחי מדינת ישראל הסבר למה נגנזה המערכת (שאפשר, כנראה, להביאה ארצה, ולהציבה - רק במחירי התובלה). וכפי שאמר
משה ארנס, עוד נלמד זאת, כנראה, בפרוטוקולי של ועדת החקירה הבאה.
במקומה מדרבן משרד הביטחון את "כיפת ברזל", שביצועיה מוגבלים למדי, ועתידה לא ברור - בשעה שמיירט לייזר (קרקעי, או מוטס) נראה כטכנולוגיה, המתאימה לצורכי העתיד.
ייתכן, שדברי ד"ר עמיחי אינם האמת המלאה, אך גם ב"כיפת ברזל", יש הרבה מצגי-שווא - כפי שנוכחים תושבי חוטף עזה, כל אימת שהמחבלים מחליטים לירות.
אולי הגיע הזמן לספר לכבשים את האמת?
